הנוער של ימינו, כידוע, לא בנוי ליצירות ספרות ארוכות. או יצירות ספרות באופן כללי. מה עוד לא נאמר? דור ה-SMS, דור הפייסבוק, דור הטוויטר* - אנחנו חייבים לתמצת הכל ב-140 תווים לכל היותר. את הבגרות בספרות, למרבה הצער, אי אפשר לתמצת ל-140 תווים. או מילים. או משפטים. מילת המפתח היא, כאמור, לחפור והרבה.

אז אחרי שסיימתי עם הבגרות בספרות (1: ברוך שפטרנו. 2: אני רוצה את היד שלי בחזרה, בבקשה. תודה), להלן מקבץ יצירות ספרות שהיה לי העונג ללמוד, לפי מיטב המסורת הטוויטרית: (השראה, ועוד כל מיני דברים ברשת) (זהירות! ספויילרים רצחניים)

"אנטיגונה"/ סופוקלס: פולינקס מת. אנטיגונה קוברת אותו. אופס! משגה גורלי. קראון מתעצבן. הימון מתעצבן. היבריס. כולם סובלים. כולם מתים חוץ מקראון. הסוף.

"חפץ"/ חנוך לוין: תיאטרון האבסורד. זאת אומרת שהדמויות יעשו ויגידו מה שבא להן ואנחנו נמציא לזה משמעות עמוקה וסמלית. חפץ מנסה למות במשך כל המחזה. בסוף הוא מצליח.

"המאהב"/ א"ב יהושע: במלחמה איבדנו מאהב. ואז מצאנו אותו אצל חרדים בירושלים. הציונות מתה. הכותב הוא סמולני עוכר ישראל. דו קיום זה סבבה - עד שהערבי שוכב עם היהודיה.

"בעל זבוב"/ ויליאם גולדינג: כמו הישרדות - רק שבמקום להדיח אנשים הורגים אותם. תיאורי טבע. עוד תיאורי טבע. אה, ויצר האדם רע מנעוריו, וכאלה. עוד תיאורי טבע. בסוף הם ניצלים.

"הרופא וגרושתו"/ ש"י עגנון: הם מתגרשים בסוף.

"האדונית והרוכל"/ ש"י עגנון: סיפור אימה נוסח יהדות אירופה. והתבוללות זה רע. גויים זה פויה. הגויים הם נבלות. היהודי הנודד. הסוף.

"יגון"/ אנטו צ'כוב: הבן מת. אני אחזור על זה שוב, אדוני: הבן מת. אך העולם קר ומנוכר ואין מי שיקשיב. אנשי העיר הגדולה זה פויה, עדיף כבר לדבר עם בהמות.

"תחרות שחיה"/ בנימין תמוז: המנצחים הם המפסידים וכולנו מפסידים במאבק על הארץ. זה כי הכותב הוא סמולני. ספויילר: בשנה הבאה ייצא הסיפור מתוכנית הלימודים.

"אחרי עשרים שנה"/ נג'יב מחפוז': יש חתונה. אין חתונה, אין כלה, השפלה. עברו עשרים שנה והחתן חזר לנקום. להלובה מת. זינאב שמנה ומכוערת. חלל ריק. חלל ריק. הסוף.

"חיזו בטטה"/ סמי ברדוגו: כי חייבים סיפור על קיפוח. יש קיפוח אבל מעמידים פנים שהכל בסדר עד שהאימא מחליטה שלא הכל בסדר. התפכחות. הסוף.

שירה - זה ממילא קצר, אז הנה:

"הים ביני ובינך"/ שמואל הנגיד: הו, אחי מת. הו! הו. הו.
"התקבצו כי הזמן תמים"/ שמואל הנגיד: פחח למי אכפת זמן תמים, לא זמן תמים. בואו נשתכר.
"כתונת פסים"/ משה אבן אזרע: אביב. פריחה. מגניב. איזה יופי. למי אכפת, בואו נשתכר.
"הקיץ גווע"/ ביאליק: נגמר הקיץ הגיע החורף. מה! למי אכפת. צאו הכינו תפוחי אדמה.

* אפרופו טוויטר - נשגב מבינתי למה כל יום אנשים שלא שמעתי על קיומם מחליטים לעקוב אחר חשבון הטוויטר הריק שלי.