שאלה מצויינת. הסיבה לכך שלא כתבתי משהו כמו חודשיים היא בין היתר כי פתאום עברתי ממצב של חוסר מעש מוחלט עד שעמום אובדני כמעט, למצב שבו אין לי דקה לנשום. (וכשיש לי אני מעדיפה לעשות דברים כמו, ובכן, לנשום. ולבהות במסך תוך כד, כמובן, אבל אני עצלנית מכדי לעשות כמעט כל דבר אחר). במילים אחרות, מצאתי עבודה. בעיקרון הייתי אמורה בכלל לעבוד בקופת חולים כמו בקיץ שעבר, אבל מסתבר שהם לא רוצים אותי, כנראה בגלל שיש לי 18 וזה אומר שהם צריכים לשלם לי, מה, שלושה שקלים יותר לשעה?

בכל אופן, תוכניתי לעבוד עשרה ימים במשרד ממוזג אך מלא זקנים ווירוסי H1N1 (=כי שפעת החזירים זה פאסה) לא יצאה אל הפועל ועל כן אני מבלה את התקופה האחרונה בסוג של מפעל דפוס שמתמחה ביומנים, לוחות שנה וכדומה. אני עושה דברים כמו לקפל,להדביק, לארוז, להזיז ערימות דפים ממקום למקום ולהיחתך מנייר. כיף. העבודה עצמה לא קשה במיוחד אבל מונוטונית להחריד. מדי כמה שעות אני באמת מרגישה שאני עומדת לאבד את שפיותי אם אמשיך לכרוך עוד מאתיים יומנים, אך משום שאני אדם חיובי להפליא אני רואה גם את הצד החיובי בכל העניין. הצד החיובי כולל מספר יתרונות ובראשם אחד מרכזי: אני לא צריכה לדבר עם אף אחד, בייחוד לא עם קשישים חרשים שצועקים עליי בטלפון בגרוזינית (להלן - מה שעשיתי בשנה שעברה, כאמור). מלבד כמה משפטים קונקרטיים כמו בוקר-טוב ו-תעבירי-לי-את-זה ו-איפה-יש-עוד-ארגזים אני בעצם לא צריכה לתקשר עם בני אדם.

תרון משמעותי נוסף הוא שאני יכולה להקשיב למוזיקה תוך כדי. זה גם מה שמונע ממני להשתגע לחלוטין. זה היה בהחלט נחמד מאוד בימים הראשונים, אבל מאוחר יותר הבנתי שאולי זה לא רעיון כל כך טוב. ראשית, הנה תיאור לא מאוד מוחשי של סביבת העבודה שלי: שולחן שמצידו האחד מכונת דפוס אימתנית שעושה קולות של ווווש וטק-טק-טק בלתי פוסקים ומצידו השני מכונת וואטאבר (מכונת וואטאבר היא כידוע מכונה שעושה משהו, כנראה חשוב למדי, אך עד כה לא הבנתי בדיוק מהו) שעושה בום! כל חמש שניות בערך. הסימפוניה המאוד לא הרמונית הנ"ל דורשת ממני: 1. להגביר את הווליום, כמובן, מה שהפך אותי קצת חירשת. ו-2. לשבור את הראש בניסיון למלא את הנגן ביום שלפני במוזיקה רועשת ככל האפשר שתסווה את רעשי הרקע. הבעיה היא שאין לי הרבה כאלה ועל כן אני נאלצת להגביר את הווליום המקום, מה שמוביל אותנו לסעיף 1 ולחירשותי ההולכת וגוברת.

אגב, אנימל קולקטיב, ובמיוחד Strawberry Jam, האלבום הלפני-אחרון שלהם, שפעם שנאתי, הם פסקול מצויין דווקא כי כל הבלאגן שלהם משתלב יופי עם הבלגן ברקע של הווש-ווש ותוק-תוק וכיוצא באלה. חוץ מזה, די נמאס לי לבחור אלבומים שיתאימו לזמן העבודה אז אני פשוט מקשיבה למה שיש לי על הנגן באותו רגע ואני בוחרת אלבום רנדומלי ומקווה שיעביר לי את הזמן. לפני שבוע זו הייתה רג'ינה ספקטור ששרה לי באוזן - "They made it past the enemy lines/ Just to become enslaved in the assembly lines". המממ.

מה עוד

חוץ מלעבוד עשר שעות ביום, להתחרפן מזה ולהתלונן על זה לכל מי שמוכן להקשיב, אני לא עושה הרבה, במיוחד לאור מזג האוויר שגורם לי לרצות להטביע את עצמי במי קרח עד שיגיע דצמבר לפחות. בכל זאת לפני שבוע הוצאתי את עצמי להופעה של רותי שהייתה חיננית מאוד אך גם קצרה מדי לטעמי. את השבוע החולף ביליתי עם משפחתי בצפון בניסיון לנוח מהעבודה ולא לחשוב יותר על הגיוס או על דברים מבאסים אחרים. אפרופו גיוס, החלקה עונת מסיבות הגיוס, מה שמבאס אפילו יותר לאור העובדה שבמקומות כאלה אני זוכה לשמוע בכל פעם מחדש על שלל התפקידים הנוצצים והנוצצים פחות (אך בכל אופן נוצצים יותר משלי) של חבריי. כיף.