אני יכולה לשלוט בחיים שלי. טוב, לא באמת, אבל אני אוהבת לחשוב שכן. בינתיים אני יכולה לנסות להחליט מספר החלטות (קטנות), לתכנן תוכניות (קטנות פחות או יותר) ואף להוציא אותן לפועל. בשבוע שעבר החלטתי (בספונטניות לא אופיינית) להבריז מהעבודה ולנסוע לחיפה עם כמה מחבריי (המגה-חנונים, יש לציין - Not that there's anything wrong with that וכו') כדי להסתכל על גופות, בין השאר. היה מעניין מאוד קריפי למדי (ידעתם שלכל הגופות יש עיניים כחולות? המממ). במוזיאון נתקלנו בשורה של טיפוסים, החל מקבוצה קולנית של ערבים - סליחה, בני מיעוט מסויים הנפוץ בחיפה - שהתעקשו למשש את המוצגים ולצחקק, זוג תיירים בריטים וילד קטן ונודניק אחד שהתעקש לשאול "אבא, זה אמיתי?" כל שתי דקות בערך. אחרי שיצאנו מאולם הגופות הקריר והאפל המשכנו לשוטט בשאר חלקי המוזיאן, כשתלמידי הפיזיקה מבינינו מתלהבים מכל מיני דברים כמו תיבת תהודה וחדר אקוסטי ודברים שעפים באוויר. כבר אמרתי שאנחנו חנונים?

בנוסף, קיבלתי משכורת (זעומה) ומיד התפטרתי מהעבודה. המונטוניות והשעמום המחריד שהיא גרמה לי, בשילוב עם היחס המגעיל מצד ההנהלה והעובדה שהייתי מוקפת כל היום בפוסטמות מכל הסוגים עשו את שלהם. הקש ששבר את גב הגמל היה היחס לו זכיתי מצד מנהלת החשבונות במשרד כשהצבעתי בפניה על טעות בתלוש המשכורת (החזרי נסיעות). כל הגישה של איך-את-מעיזה-להתלונן-בכלל-מי-שם-עלייך-בכלל-את-לא-תקבלי-פה-שקל-יותר-ובאופן-כללי-לכי-לעזאזל. התאפקתי לא להגיד לה מה אני חושבת עליה ועל הבוסים שלה, חיכיתי בסבלנות שהיום ייגמר, מלמלתי משהו על זה שהקדימו לי את הגיוס ושאני מתפטרת. זה לא נכון, אגב, אבל הייתי חייבת תירוץ כדי לעוף משם וזה הדבר הראשון שחשבתי עליו.

"יעדך ימסר לך לאחר הגיוס." סתם, לא, אבל לא מתחשק לנו לעדכן את האתר. למה שלא תתקשרי אלינו במקום?