אני לא יודעת איך אני אמורה להרגיש בקשר לזה. זה היה אמור להיות פוסט אמיתי אבל הראש שלי מלא במיליון ואחד דברים ואני לא מצליחה לנסח שום דבר. אני מתה מפחד ולא מאמינה ש - וסליחה על האשכרה [איזו מילה מפגרת, אשכרה] - אבל אני אשכרה חיילת. ממחר. אני קצת היסטרית אבל גם, איכשהו, ממש אדישה.

פרופורציות, אני אומרת לעצמי. סך הכל טירונות כלל צה"לית, אף אחד עוד לא מת מקצת חול, חוסר פרטיות ויחס מגעיל של מפקדים שחושבים שהם אלוהים. ומה שלא הורג... וכו'. אבל אני עדיין מתה מפחד. אין לי סיום הולם לפוסט הזה. אחזור עם חוויות בסלנג צה"לי , מתישהו. וויש מי לאק, לילה טוב, etcetera, etcetera.

נ.ב.
תמונה להמחשה