אז התגייסתי לפני שבוע.
האמת? הרבה פחות נורא ממה שדמיינתי.

בכיתי רק בדרך ללשכת הגיוס כשתום שר לי באוזן "It's gonna be... a glorious day", אבל אחר כך צחקתי על עצמי קצת, כי באמת שהיה בסדר. בבקו"ם צילמו אותי וחקרו אותי ודקרו אותי (ארבע פעמים!) והעמיסו עליי קיטבג ומדים ודיסקיות והצהרות וטפסים ואז העלו אותי על אוטובוס לצפון ו... כל השבוע שחלף נראה לי רחוק עכשיו. להיות בבית עם מכנסיים קצרים ושיער פזור מרגיש פתאום מוזר. רציתי לכתוב יותר אבל לא הספקתי (למה אף אחד לא סיפר לי שמעכשיו סופי שבוע יעברו כל כך מהר?). באופן כללי: בינתיים, איכשהו, הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר. אני מצליחה לשמור על קור רוח להזכיר לעצמי שהכל משחק שיסתיים בקרוב, ואחר כך - נחיה ונראה.

(תודה לכל המגיבים בפוסט הקודם. זה מחממם את הלב, גם אם בדיעבד)