No one said it would be easy
אובייקטיבית, אין לי מה להתלונן. יש לי תפקיד מצויין ביחידה טובה עם אנשים
טובים והמפקד הכי טוב שאפשר לבקש (באמת), אני משרתת קרוב לבית (אולי לא
הכי קרוב שאפשר, אבל עדיין), אני עושה יומיות, ומתוקף התפקיד, אגב, אני גם
פטורה לחלוטין משמירות, מסדרי בוקר, מסדרי רס"ר וכל תורנות שהיא (למעט
תורנות שירותים פעם בחודש). החיים היפים ממש. אין מה להתלונן, כל הכבוד
לצה"ל, וכו'.
הלוואי שזו הייתה האמת; האמת היא שרע לי מאי פעם ואני מצטערת על כל החלטה
או בחירה, גם הקטנה והאקראית שבהן, שהביאה אותי לתפקיד הזה. למה בחרתי (אי
שם בשלהי כיתה ט', כשהייתי צעירה תמימה וחסרת דאגות) להרחיב מחשבים. אני
בכלל לא בחורה ריאלית. הרי לא אהבתי את המקצוע ולא הייתי טובה בו ולפרקים
הוא אף תסכל אותי כמעט כמו המתמטיקה הארורה. טוב - אני מגזימה. זה לא היה
גרוע עד כדי כך. ובכל זאת. למה נכשלתי במיונים למודיעין? למה לא קיבלו
אותי לדובר צה"ל? למה כשהודיעו לי שהתקבלתי ל-ERP אמרתי שאני רוצה לחשוב
על זה, ובסוף אמרתי - בסדר, אני מסכימה. ובכלל, מה כל כך נורא בכלל צהל"י
- הידיעה שאת אחת מתוך אלפי בנות שנפלו בין הכיסאות? הצורך להשיב, כמעט
בהתנצלות, כשישאלו אותך לאן את מתגייסת - "אני לא יודעת, כנראה שלכלל
צה"לי..."?
ובכן, עכשיו אני משלמת את המחיר. אני קמה לפני שש בבוקר בהרגשה נוראית
מלווה בהרצון להתחפר מתחת לשמיכה ולא לצאת מהמיטה בשנתיים הקרובות, עולה
על מדים, מחליפה אוטובוסים, מגיעה לבסיס. את המשך היום אני עתידה לבלות
בחדר סגור ומואר פלואורסנטית מול מסך כחול ושורות קוד מתחלפות. אני שונאת
את זה. אני מתעבת את זה; אני מתעבת את הלוגיקה הקרה שאין לי, את שגיאות
התחביר המטופשות, את הודעות השגיאה הלקוניות, את הטבלאות, את המיקומים
המלאים והמיקומים היחסיים והסימנים המוסכמים והמסך המהבהב והתסכול
האיסופי.
אני כל הזמן חושבת: זאת לא אני, זה לא מתאים לי, אני לא רוצה את זה, מה
לעזאזל אני עושה כאן בכלל. יותר מהכל אני שונאת להיות זאת שלא מבינה וזאת
שאין לה חשיבה מתמטית וזאת שעושה טעויות לוגיות וטעויות חישוב וטעויות
הרצה, וזאת שקולטת לאט וזאת ששואלת שאלות טיפשיות. אני יודעת שזה לא חכם
לשפוט את עצמי ביחס לאחרים, אבל אני לא יכולה להמנע מההשוואה. אני באמת
זאת שלא מבינה כלום.
אני מחלקת את היום שלי לטבלאות ייאוש קטנות: עוד x שעות עד ארוחת הצהריים,
שעה הפסקה, y שעות עד ארוחת הערב, עוד שעה, עוד חצי, שעה, זהו, עוד חמש
דקות והולכים הביתה (ועוד z שעות קמים שוב ומתחילים הכל מחדש; עוד יומיים
לסופ"ש... וכו'). השבוע מתחיל בציפייה לסופו ובימים אני נאחזת בדברים
קטנים שישאירו אותי שפויה - לצאת מהבסיס, לפזר את השיער, לשים אוזניות, לא
לדבר עם אף אחד בדרך, לא להיות נחמדה, לא להיות חכמה, לפשוט את המדים,
לסגור את הדלת, לכבות את האור, ללכת לישון. לא לראות לא לשמוע לא לדעת.
אני לא יודעת מה לעשות.
ולא כתבתי אפילו חצי ממה שהתכוונתי לומר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
