(*)
בעוד חודש אני אהיה בת 19.
ביום הולדת שמונה-עשרה חטפתי דיכאון-יום-הולדת נוראי. לשמונה עשרה יש לכאורה צליל של בגרות ואחריות, צליל של שיואו-אני-כבר-לא-קטינה, איזה-קטע. צליל של סיום, ושל התחלה - של שוֹק-צבא וצעירוּת** וסביבה חדשה. אז הגעתי למסקנה שתשע-עשרה זה גיל לא רע בכלל. גיל של אמצע הדרך. אני כבר לא בת שמונה עשרה - אבל אני עדיין לא בת עשרים (אלוהים ישמור. עשרים. זה לא באמת יגיע מתישהו, נכון?). וזה מתחבר לסטייט אוף מיינד שאימצתי לעצמי, שאומר - היי, יש לך עוד זמן להיות קטנה ותלותית, לקבל פקודות ולתת לאחרים שיחליטו במקומך. יש לך זמן.

*