[אזהרה: עשוי להיות פלצני. אבל מה אכפת לי]
פרולוג
"לפני שאתם צוללים לתוך זה, אני חושב קצת רקע לא יזיק. כשהיא היתה קטנה, היו לה סיוטים. היה לה כאבי תופת וכאבי רפאים, ודברים שעשו אותה עצבנית כל הזמן כל הזמן לאורך שתים-עשרה השנים הללו. כשהיא נפלה כשחצתה את הכביש ההוא (יוסטון הדרומית, מנהטן), הסיוטים האלה נפלו מגגות הבניינים והובילו אותה ביד.
הביאו אותה לחדרים עם וילונות הזזה וראשים מבריקים של ילדים. אחד מהם, הילד ההוא, לא היה בר מזל כמו שהיא הייתה אז. (שנים לאחר מכן, הוא היה חוזר אליה בלילה, בדיוק כחשבה שאולי נרדמה. כפי שהיא תיארה באוזני מאוחר יותר, הפנים שלו היו נלחצים לשלה, והיא הייתה מבועתת מכדי להשמיע קול.)
עכשיו - אני לא אעמיד פנים שאני מבין, כי אני לא, ולעולם לא אוכל. אבל יש משהו שגורם לה לעקוץ, ויש משהו שגורם לה לרצות להרוג. זה גרם לה לזחול מתחת לבית, ולשים את ידה מתחת לתנור... ובכן, מה שאני מנסה להגיד זה, שכל הדברים האלה קשורים לסיוטים המשונים האלה שיש לכל אחד מאיתנו." (
מתוך החוברת)
גם סוג של פרולוג
בקיץ האחרון ההורים שלי החליטו לקנות מזרון חדש, ואילו את הישן הנחנו בחוץ בגינה. אתם יודעים, הנטייה הפולניות הידועה, לא לזרוק שום דבר כי לך תדע מתי תצטרך להשתמש בו. אז החלטתי לגוון את הרגלי השינה שלי ולישון בחוץ קצת. אני לא אשקר: יש בזה משהו מפחיד. כל לילה לפני שנרדמתי דמיינתי חתולי רחוב חולניים קופצים מעבר לגדר ומצטרפים אליי מתחת לשמיכה, או ג'וקים למינהם שיטפסו לי על הפיג'מה בארבע לפנות בוקר. גם התאורה הצהובה והמלאכותית של הרחוב לא בדיוק עזרה. ובכל זאת, זו הייתה התקופה שבה עבדתי כ
פועלת קשת-יום והייתי חוזרת הביתה הרוגה מעייפות ומשוועת לשעות שינה. (אם כי, בדיעבד, זה היה לפני הטירונות ולפני שש שעות השינה המטכ"ליות הארורות, כך שעדיין לא ידעתי עייפות אמיתית מהי.)
בתנאים האלה הקשבתי לראשונה ל-
Hospice, אלבום הבכורה של השלישיה הניו-יורקית
The Antlers. בדרך כלל, אני מקשיבה למוזיקה חדשה, במיוחד לכזו שדורשת ממני ריכוז מירבי, לפני השינה. אממה? לא לקחתי בחשבון את העייפות הנוראה, שגרמה לי לוותר, לעצום עיניים ולהרדם בכל פעם שניסיתי להקשיב לאלבום. בכל פעם נרדמתי בחלק אחר שלו, אי שם באמצע או לקראת הסוף, רק כדי להתעורר בבוקר ולמצוא את האוזניות מסובבות סביב עצמן ומאיימות לחנוק אותי. נרדמתי עם המוזיקה באוזניים, והשירים נכנסו לי לתוך החלומות ולא הרפו ממני גם למחרת. זה אלבום
כזה.
זה אלבום שרוֹדף, וזה אלבום רדוּף, במלוא מובן המילה. זה אלבום הזוי ומסויט. הוא לא הרפה ממני, ואפילו שאין בו כמעט שום דבר קליט, לא יכולתי שלא להמשיך ולשיר את המילים בלופים בתוך הראש שלי, כל הזמן. בנימה קצת יותר הצהרתית: אולי זאת רק אני - ובאמת הקשבתי לפחות מוזיקה חדשה השנה - אבל אני חושבת שאני יכולה לומר בביטחון ש-Hospice אחד האלבומים היחידים, אם לא היחיד, שאזכור מסוף העשור הזה, מ-2009. זה לא שלא היו אלבומים טובים - היו, ועוד איך (קאמינג סוּן: סיכום העשור), אבל אף אחד לא השתלט עליי כמו זה. במילים אחרות, ובנימה עוד יותר הצהרתית - זה אלבום השנה שלי.
על מה את מדברת
צריך להבהיר: זה אלבום על מוות. המוות נוכח בשם האלבום, ולכל אורכו. זה לא מפתיע אף אחד: המוות הוא הגיבור הראשי כאן, וכל השאר משתנה מסביבו. נסיבוֹת. זה אלבום על סבל, ועל עצב, על חוסר-ההוגנות ועל הבנאליות הבלתי נסבלת שלהם. זה אלבום מדכא וכבד, ואין בו טיפת נחמה. זה אלבום שגרם לי לעצור את הנשימה לא פעם, ובפעם הראשונה שהצלחתי להקשיב לו מתחילתו עד סופו, לא יכולתי שלא לבכות. הוא כאוטי אבל גם מאוד מתעתע: ברגעיו השקטים הוא שקט-עד-בלתי-קיים (המקבילה המוזיקלית לריקנות?), וברגעיו הרועשים הוא מחריש אוזניים עד כדי הצורך להרחיק את האוזניות לרגע (וגם את זה צריך להגיד: זה אלבום שחובה לשמוע באוזניות, ורק באוזניות).
השירה של פיטר סילברמן גם היא מתעתעת. בהתחלה של "Sylvia", הקול שלו הוא כמו סירה ששטה על קו האופק - רגע אחד היא שם, וברגע השני היא נעלמת, ויכול להיות שדמיינתם אותה מלכתחילה והיא מעולם לא הייתה שם באמת. גם שניה אחר כך, בפזמון, כשהוא צורח ממש, הקול שלו מתערבל באלפי שכבות של רעש לבן. המילים לא מובנות, ואולי הוא לא רוצה שיבינו. אולי הוא לא מבין בעצמו - ובכל מקרה, בפעם האחרונה, כשהחצוצרה מצטרפת וכל הכלים מתערבבים אלה באלה, הרגע הזה הוא קתרזיס מושלם.
אמרתי קודם משהו על נחמה, ועל העדרה כאן. זה לא לגמרי מדוייק. הנחמה ב-Hospice נמצאת במוזיקה, ברגעים הקטנים שלה. כמו הקסילופון (?) שמנגן בעשר השניות לפני שהשירה נכנסת ב-"Bear" (אחד השירים הכי יפים ששמעתי השנה, ובכלל), ההפוגה שמגיעה אחרי הרעש הנוראי ב-"Atrophy", ויותר מהכל, הרגע שבו השירה נפסקת בשיר האחרון, "Epilogue" (איך לא), ומפנה את מקומה לאנטי-קליימקס. כן כן, אחרי כל הדרמה, זה נגמר באנטי-קליימקס. כמה פשוט, ככה גאוני.
*
תקשיבו (כי ביקשתי יפה)
When we get home we're bigger strangers than we've ever been before
You sit in front of snowy television, suitcase on the floor
תראו
לא רק אני אומרת
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
