חלק א'

חלק ב'

חלק ד'

Beirut: Gulag Orkestar [2006]

תארו לעצמכם תזמורת בלקנית צועדת ברחובותיה של עיר אירופאית כלשהי במאה הקודמת, מנגנת שירי עם מתובלים בגיטרות, יוקולילי(ם?), מנדולינות, חצוצרה ושאר כלי נשיפה. עכשיו תארו לעצמכם את זאק קונדון, ילדון אמריקאי, כולה בן תשע-עשרה שנשר מהתיכון באמצע הלימודים, יוצר את המוזיקה הזו בחדר השינה שלו.

Gulag Orkestar הוא אלבום הבכורה של זאק קונדון, המכנה עצמו ביירות. (במאמר צד: חברת ההפקות הישראילת [המעולה!] מונוקרייב, שמתמחה בהבאת אמנים [בעיקר] עצמאיים  מחו"ל לארצנו הקטנטונת מתהדרת בסלוגן הנהדר "לבנון יחממו את ביירות" [לבנון היא להקה ישראלית,וביירות, ובכן, הממ]) והוא חתיכת ממזר מוכשר, הילד הזה. אני לא יודעת לשים על זה את האצבע, אבל יש בשירים שלו איזה קסם ישן שאי אפשר לעמוד בפניו. אולי זאת הנוסטלגיה ששולטת באלבום הזה, החל מהעטיפה (שהיא תמונה שנפלה מתוך ספר ישן שנמצא בספריה ציבורית, כך נכתב בחוברת) וכלה במילים, כשהן מובנות ("Postcards from Italy", למשל), או כשלא. בעיניי, הקטעים הכי יפים באלבום הזה  – למשל ב-Prenzlauerberg, השיר האהוב עליי של ביירות – הם דווקא אלה שבהם השירה של זאק היא מין מלמול חסר פשר שיש בו שברי רק מילים אמיתיות.

אלבום מושלם לנסיעות לצפון, למשל (או ברחבי בפולין, שם הקשבתי לו לא מעט), ולנסיעות בכלל.

טעימה: Postcards from Italy

Interpol: Turn On the Bright Lights [2002]

(איזה שם נהדר לאלבום בכורה, הא?)

והנה, בניגוד גמור למקהלה הבלקנית הצוהלת של ביירות – קצת מלנכוליה בריטית קרה לשם שינוי. אינטרפול, הלהקה האמריקאית שהכי נשמעת כמו להקה בריטית, באה מניו-יורק הסואנת, איפה שהסאבווי מלאה בפורנו, הפרצופים של כולם נראים אותו הדבר ולאף אחד לא אכפת. יחד עם ארקייד פייר, אינטרפול היא אחת הלהקות הבודדות שאפשר לומר עליהן שהיו גיבורות רוק בעשור הזה. לא גיבורות רוק מהסוג הקלאסי של הסקס-סמים-ורוקנרול (אם כי משתיהן סביר להניח שאינטרפול האפלולית קרובה יותר לדימוי הזה מאשר תזמורת הלוויות שהיא ארקייד פייר), כמובן, אלא גיבורת רוק שתתעלה מעל להקות ההייפ התורניות (אהמ אהמ, הסטורקס, אהמ) ותשאיר אחריה גם איזה עומק ולא רק מגניבוּת ניו-יורקית מצויה.

אינטרפול היא מהלהקות שלא מנסות לחדש אלא מעדיפות לעשות את מה שהן עושות על הצד הטוב ביותר, (כמאמר הפתגם הידוע: If it ain't broke, don't fix it), וכבר באלבום הבכורה שלהם הם הצליחו לגבש את הסאונד האופייני להם כל כך, שאיתו המשיכו בשני האלבומים הנוספים שהוציאו. ובכל זאת, Turn On the Bright Lights יהיה לנצח האלבום השלם והמייצג ביותר שלהם.

"אני חייב לשנות משהו, זה תלוי בי, הדליקו את האורות עכשיו."

טעימה: The New

The National: Boxer [2007]

כשהכרתי את דה נשיונל, אי שם בשלהי 2007 (במאמר צד: 2007 הייתה ככל הנראה השנה הכי מוצלחת מוזיקלית בעשור הזה. מעניין לראות שגם 1997 הייתה שנה מצויינת למוזיקה [אה, רדיוהד, למשל. פורטיסהד. ביורק עם Homogenic]. בקיצור, יש מה לחכות ל-2017?) חשבתי עליהם כלהקה נחמדה אך משעממת, ובלב קראתי להם "הגרסה השקטה של אינטרפול". ואתם הרי יודעים מה אומרים על מים שקטים. זה אלבום שנפתח ומגלה את עצמו לאט, למי שמתייחס אליו בסבלנות הראויה. מאז שהתחילו ליצור, בתחילת שנות ה-2000, דה נשיונל מתקדמים לאט ובבטחה אל אלבום המופת שלהם (בינתיים – האלבום הזה, אבל רק עד שיוכח אחרת). ההתקדמות שלהם מאלבום לאלבום נעשית בצעדים מדודים ומורגשת בניואנסים, למי שמקשיב.

זה אלבום על התבגרות, אבל זה לא אלבום התבגרות קלאסי. זה אלבום התבגרות מנקודת מבטו של מי שנושק לגיל שלושים ועדיין לא רוצה להיות מבוגר באמת. ("Another uninnocent, elegant fall into the unmagnificent lives of adults"). כי להיות מבוגר זה מדכא; להתחתן ולעבוד בעבודה המשעממת והאפורה שלך, לחזור הביתה ולגלות שהחברים שלך מתבלבלים בינך לבין מישהו אחר, לקוות שהם עדיין זוכרים אלה אל אלה, לפחות. "תראי, אני יכול לענוב את העניבה שלי לגמרי בעצמי", שר ברנינגר במין לגלוג אירוני ב-"Apartment Story" ההמנוני. כל שיר כאן הוא קצת שיר קינה וקצת שיר תקווה; קינה על המאבק היומיומי בחיים, וגם התקווה של ההיאחזות בדברים הקטנים. בסוף הוא רוצה רק לחזור הביתה, אלייך, להכין בשבילך הצגה טיפשית, רק כדי שתצחקי קצת. "Let me come over, I can waste your time, I'm bored", אני לא צריך יותר מזה.

טעימה: Apartment Story

Björk: Vespertine [2001]

איסלנד, טייק 3. ביורק, תמיד עוף מוזר, הוציאה ב-1997 את אלבום המופת Homogenic שהשלים את המהפך בקריירה שלה והפך אותה סופית מחייזרית שרוקדת על משאיות בתחילת הניינטיז ליוצרת בוגרת עם אמירה ייחודית ואמיתית, בסופן. Homogenic, שנכתב לאחר פרידה מבין זוגה, היה אלבום גדול בכל מובן אפשרי; העושר ההפקתי, מגוון הכלים, הביטים האימתניים, המיתרים האלימים (אין לי מילה אחרת. אלימים. את Bachelorette שמעתם?). ביורק היא המלכה הבלתי מעורערת של היצירה הנשית בעשרים השנים האחרונות, לא פחות מזה. מ-ל-כ-ה.

אלא שלמלכה נמאס מהבומבסטיות של עצמה, ואחרי ארבע שנות שתיקה היא החליטה להפרד לשלום מהביטים האימתניים ומהאווירה הלוחמנית, ולהוציא את האלבום שבעיניי הוא המוצלח ביותר בקרייה שלה. מילות המפתח הן מינימליזם, וכנות. יותר מהכל, יותר מהשירה ויותר מההפקה באלבום הזה, מה שהופך את Vespertine לאלבום כל כך חד-פעמי הוא הכנות המוחלטת שבו. אם יש משהו שאני מעריצה בביורק – מעבר להיותה אישה ודמות ראויה להערצה באופן כללי – זו הכנות הבלתי מתפשרת שלה, והיכולת לשלב בין אמירה אומנותית וחדשנות לאמירה אישית. הכי אישית שאפשר. "הפעם," היא שרה ב-Pagan Poetry, "אני רוצה לשמו את עצמי לעצמי" – והיא משקרת: בדיוק להפך. ביורק פותחת כאן בפני המאזין צוהר לעולם הפרטי שלה, לתשוקות הנסתרות, לפחדים הכי אישיים.

על כל עטיפות אלבומיה הקודמים היא מישרה מבט אל המצלמה. פלא שאחרי אלבום כזה היא מרגישה צורך להתחבא?

טעימה: Pagan Poetry (התעלמו מהקליפ)

Blonde Redhead: Misery Is a Butterfly [2004]

על פי העמוד שלי ב-Last.fm, שמתעד את הרגלי האזנה שלי ב(כמעט)שלוש השנים האחרונות, זה האלבום שהקשבתי לו הכי הרבה. חייבת להיות לזה הצדקה, לא?

בלונד רדהד (ג'ינג'ית בלונדינית! האין זה שם נהדר?) היא שלישייה ניו-יורקית שמורכבת מזוג תאומים איטלקים ומזמרת יפנית (שיותר מכל מזכירה זמרת איסלנדית), והאלבום הזה, פסגת היצירה שלהם, הם משכללים את כל מה שהפך אותם ללהקה טובה אך רק כמעט-מצויינת לפני כן. כמעט כל האלבומים של הלהקה הזו בנויים בצורה של דיאלוג תמידי, אף כי רופך למדי טקסטואלית – כששיר אחד מושר ע"י קאזו מאקינו והעוקב לו ע"י בעלה וחצי מצמד התאומים, אמדאו פאצ'ה. באלבום הזה, שבנוי גם הוא באותו אופן (הפעם החוט הדק שעובר בין השירים עבה יותר), הדיאלוג בינהם מגיע לשיא בדואט Pink Love.

ב-Misery Is a Butterfly הם משלימים את ההתרחקות מהצליל המלוכלך שאפיין אותם בתחילת דרכם וגם באלבומים מאוחרים יותר. התבגרות, אם תרצו. הכתיבה מושחזת יותר, ההפקה מלוטשת מתמיד (הו, המיתרים), הלחנים מושלמים וההרמוניות שמימיות. זה אלבום שלא נמאס לעולם.

טעימה: Elephant Woman

Bright Eyes: I'm Wide Awake, It's Morning [2005]

And if you swear that there's no truth, and who cares –

How come you say it like you're right? 

כשאני אומרת: אני אוהבת את ברייט אייז, אני מתכוונת בעיקר ל: אני אוהבת את I'm Wide Awake, It's Morning. קשה לי לומר בלב שלם שאני אוהבת את ברייט אייז (הלוא הוא קונור אוברסט, שלאחרונה חזר ליצור תחת שמו הפרטי ועומד לנטוש סופית את השם שאיתו התפרסם); לעתים זה נראה כאילו הוא עדיין אותו ילד בן שלוש עשרה שלא יכול להפסיק להוציא שירים בוסריים להחריד, לצרוח שהעולם דפוק ואנחנו גם. גם בתקופות שבהן הכישרון שלו היה מוכח ומוכר הוא המשיך לשחרר מדי פעם חומרים שעדיף היה ונשארים על רצפת העריכה.

ועם זאת, אי אפשר לקחת ממנו את ההישג של האלבום הזה, שהוציא כשהוא בן 25 בלבד. אני חושבת שזה אולי האלבום הכי טוב מילולית שיצא לי לשמוע בעשור הזה. הכתיבה בו כל כך חדה ומדוייקת, שהייתי יכולה לצטט בכל יום שורה אחת או שתיים ממנו ומעולם לא היה נמאס לי. קונור מוכיח את עצמו כאן שאחד הכותבים הבולטים ביותר של התקופה, ואם תרצו, ועם כל היומרנות הנוראה שבהכרזה כזו – קולו של דור. אפילו שכבר מזמן אין לאף אחד הזדמנות לדבר בשם כולם, אפילו שלכל אחד אכפת רק מעצמו. זה אלבום מסע (ובשבילי, גם אלבום נסיעות. איכשהו יצא שהקשבתי לו תמיד בדרך לים; הוא פסקול מושלם לנסיעות מהסוג הזה), מסע שהוא קצת מסע אמיתי (Another Travelin' Song, למשל), מסע מוזיקלי בין השפעות של אמריקנה, רוק, פולק וקאנטרי ויותר מכל מסע אישי, אבל כזה שלא מסתכם בשום מסקנות גדולות על מהות הקיום האנושי, או בכלל. מסע לשם מסע, ובסוף:

The sun came out with no conclusions, flowers sleeping in their beds

The city cemetery's humming, I'm wide awake, it's morning.

טעימה: We Are Nowhere and It's Now

כאן תרגמתי את המונולוג שבתחילת האלבום

וכאן את Landlocked Blues

לתפוס מעלית מלמטה למעלה: ביקורת בשרת העיוור

*

עוד אלבומים ששווים אזכור:

במילים אחרות: נגמרה לי המוזה, אין לי מה להגיד.

Thom Yorke: The Eraser [2006]

האיש והאגדה. תום יורק לוקח הפסקה מרדיוהד ומוכיח שהוא יכול גם לבד (זה אמנם לא זה, אבל זה עדיין מצויין). טעימה: Harrowdown Hill

Beck: Sea Change [2002]

האיש והאגדה II. כולם מכירים את הסיפור: בק, פעם הילד המאגניב של האינדי (שיהיה ברור, הוא עדיין מגניב, אבל לא מאגניב. יש הבדל, אתם יודעים) נותר שבור לב לאחר פרידה ומוציא אלבום נוגה וחורפי. אני לא יודעת מה בעצם מונע ממני להכניס אותו לרשימה הגדולה. טעימה: Little One

Andrew Bird: The Mysterious Production of Eggs [2005]

האיש והאגדה III. אנדרו בירד הוא אולי התגלית של העשור בשבילי. הוא לא המציא שום גלגל, הוא רק משכלל מעט טכניקות מגשה ומרענן את עצמו מפעם לפעם, אבל הוא עושה את זה בחינניות כה שובת לב שאי אפשר להתעלם ממנו. טעימה: Tables and Chairs

Portishead: Third [2008]

הקאמבק של העשור? פורטיסהד חוזרים לפעילות אחרי אחת עשרה שנות שתיקה, אפלים מתמיד (בוּ-הוּ) עם האלבום המוצלח ביותר שלהם עד כה. טעימה: (נו, איך לא?) The Rip

Laura Marling: Alas I Cannot Swim [2008]

לורה מרלינג, כו-לה ילדה אנגליה חיוורת בת שמונה עשרה, כותבת בבהירות מופלאה שירים קטנים וחסרי יומרנות. זה אלבום שגדל – לא, לא אלבום שגדל עליך, כמו שאומרים שכנינו בניכר – פשוט אלבום שגדל. טעימה: Night Terror

די, תקשיבו בעצמכם וזהו:

Menomena: Friend and Foe [2007]

Evil Bee

My Morning Jacket: Z [2005]

Into the Woods

TV on the Radio: Dear Science [2008]

DLZ

*

מתיש, כל העניין הזה.

בחלק הבא (והאחרון. יאללה, הגיע הזמן. הלו, כבר 2010): רדיוהד. נחשו מה.