Daily Routine

בסוף החודש הקודם חגגתי ציינתי חצי שנה שמתי לב פתאום ש-היי, אני חיילת כבר חצי שנה. מתי זה הספיק לקרות?
עם הגילוי הזה ניצתה בי גם ההבנה ש-היי - חצי שנה זה בעצם... רבע שירות! (ברוך שעשני אישה וכו'). הזמן באמת זורם אחרת בצבא, ואם ככה עברה חצי שנה, מה יהיה בעוד שנה? עוד לא החלטתי מי אני ומה אני רוצה מעצמי ולאן הולכים מכאן ומה יהיה ואיך. בסוף אני עוד אחתום קבע כדי להמשיך לדחות את הקץ. הצילו.

אז [לכבוד המאורע המרגש] איך נראה היום שלי? (השראה)

05:45
באמצע החלום אני שומעת מנגינה מתחזקת, שעך אף היותה אוסף בלתי מזיק של צלילים כשלעצמו, מתקשרת אצלי אינסטינקטיבית שם שביזות קבועה של בוקר ועייפות תמידית. אני מאתרת את המפגע הרוטט על השולחן, לוחצת על המקש הרנדומלי הראשון שישתיק אותו וחוזרת להתכרבל תחת השמיכה בידיעה שהריטואל הזה עודמ לחזור על עצמו עוד 4, 3, 2, 1...

05:50
ניחשתם נכון, ו-אופס, איי דיד איט אגיין.

05:55
הנודניק הנאמן שלי עושה את מה שציוויתי עליו לעשות וממשיך להציק לי עד שאוותר ואקום.

נקודה כלשהי בין 06:00 ל-06:35
נותנת מכה חזרה לפלאפון, מקללת את כל צבא ההגנה לישראל לדורותיו אבל בכל זאת קמה. איזו ברירה יש לי. מצחצחת שיניים מתוך שינה. חוזרת לחדר. עומדת מול הארון בהתלבטות גורלית: מה אלבש היום? אה. כן.
מדים.
מוודאת שהחוגר בכיס של החולצה, שהדיסקית עליי ושהגרביים לא חורגות מקשת הצבעים הנפלאה שמאושרת על ידי צה"ל. גז מדמיע? יש. כומתה? מוצמדת למעיל עם סיכת ביטחון. גומיה שחורה? יש.

06:35
שוקלת לקחת את הקו של 06:40 שמבטיח שאגיע, כמו חיילת ממושמעת, ב-08:00. או רכבת, אם אני צריכה להגיע לשלישות.
בעצם, אני חושבת, אין לי סיבה לעשות את זה, אלא אם כן יש לי דיון על הבוקר. (ויש לי מחר, לעזאזל).

שוקלת לאכול ארוחת בוקר. מוותרת רגע אחרי בתירוץ של אין-לי-מספיק-זמן. אולי אני אכין לעצמי תה, לפחות?
מכינה תה, לא מספיקה לשתות חצי ממנו, פאק, כבר שבע.

07:00
לובשת את המעיל, נאנחת עמוקות לעבר השתקפותי במראה, יוצאת החוצה, עולה על אוטובוס #1. אתי עולים גם: שלושה שוחרים של מכללת חיל האוויר לשקרכלשהו. ילדים במדים. זה מצחיק ועצוב. חיילת עם תג של חיל הרפואה. סמלת, עוד שנייה תשתחרר. טוראי עם כומתה כחולה (איכ) ומבט זועף. מישהו מהיחידה שלי, לשכת המפקד, עם עודף משקל בולט, פטור זקן, פטור נעליים וכנראה עוד כמה פטורים על הדרך. הג'ובניק האולטימטיבי; שבוז תמידית. איש העסקים שקורא "הארץ" כל הנסיעה. לפעמים אני מגניבה מבט וקוראת איתו גם; זה כנראה הדבר הכי מעניין שאקרא היום, אחרי מדור הרכילות של "ישראל היום" (כבודו במקומו מונח). מישהו, בן שבע-עשרה בערך, עובד במקום ללמוד. יורד תמיד בתחנה של אזור התעשייה. סרן שנראית נחמדה מאוד. חיל הרפואה, כנראה רופאה, עתודאית-לשעבר. כמה קשישות חביבות.

07:30
יורדת בצומת הקבוע שלי. חוק מרפי: בזמן אחכה לרמזורים הארורים שיתחלפו, יעבור הקו שלי (להלן: אוטובוס #2) לפחות פעם אחת. פעמיים ביום רע. ביום ממש רע - וגם זה כבר קרה - אפילו שלושה קווים בזה אחר זה.

07:40-08:00
עומדת באוטובוס, או (אם שפר עליי מזלי) יושבת באחד המקומות הפנויים האחרונים שנותרו, אלה שבהם לאן שלא אפנה את מבטי אתקל בחייל/ת שבוז/ה כזו או אחרת או בסטודנט או בזקנה שיבהו בי חזרה במבט מזרה אימה (הם לא אשמים, זאת השעה). מקללת בלבי את מי שתכנן את האוטובוסים החדשים שמכריחים אותו לבהות בזרים מוחלטים ולהיות בעצמי מושא לבהייה בשעות בלתי סבירות ובתנאי תאורה בלתי מחמיאים בעליל. כשיש שמש זה תירוץ למשקפי דיסטנס, ובכל מקרה אני תמיד עם אוזניות עליי, אבל עדיין. יבורכו באוטובוסים הישנים והטובים, עם המושבים המרופדים כהלכה שבהם שדה הראייה שלי כולל את גם המושב שלפני ותו לא.
תחי האנטיפתיות.

08:10
מגיעה לבסיס. מחפשרת באופק את האיש/ה עם הסרבל האדום שמחלק/ת עיתונים. ממלמלת "תודה" או "בוקר טוב" או מלמול גנרי אחר. מראה חוגר ונכנסת לבסיס.

08:20
מגיעה למשרד. קוראת מיילים. זורקת את פרשת השבוע מאת הרב הראשי לצה"ל למקומה הראוי בתיקיית הדוארזבל. מרפרפת עם אגרות מנהלן למינהן; זה מעביר את הזמן (ובמחווה לרונה קינן: ועובדה שעברו כבר שישה חודשים). סיפור על חייל שפרסם מבצע בפייסבוק (פחח). זמני כניסת החג. השבתת מערכת. ביקור חגיגי של נשיא המדינה בבסיס. הפנינג פורים. נקסט. עוברת למיילים רלוונטיים באמת ונאנחת עמוקות.

08:30-11:30
מנסה להעביר את הזמן עד ארוחת הצהריים. עובדת על דברים שלא באמת דורשים מחשבה. ממיינת מיילים, מסדרת תיקיות, משנה שמות של קבצים, מוחקת קבצים ישנים. קוראת "ישראל היום", נאנחת עמוקות ומצקצקת בלשוני על המצב במדינה הזאת ועל הפופוליזם הזול של מאמרי הדעה (לא בהכרח בסדר הזה). אח, נורא, נורא. פותרת חצי תשחץ ונתקפת דה-ז'ה-וו קל: לא פתרתי את התשחץ הזה פעם? הממ, כן.

11:30
אוכל!

11:45
רואה את האוכל. דיכאון קולינרי. מנקרת בצלחת.

12:00-13:00
יש! סוף סוף הפסקה.
מה? כבר נגמרה ההפסקה?

13:00-17:30
חוזרים לעבודה. אני מחלקת לי את היום לחלקים קטנים בתקווה ליצור את האשליה שהזמן עובר מהר יותר. יש כאמור את החלק של הבוקר שנגמר עם ההפסקה, את ההפסקה, שנגמרת לפני שהספיקה להתחיל, ואת החלק שאחרי הצהריים עד ארוחת הערב, שהוא החלק הכי ארוך (4 שעות וחצי) ואין בו שום דבר באמצע. אז אני יוצרת לי חלוקה מלאכותית. הפסקת גלידה בשק"ם. עוד חצי תשחץ. הו הייאוש.

אם יש ארועים מיוחדים (הו!) זה מציל את היום משיממון מוחלט. ויהיו מה שיהיו. דיון, נסיעה לשלישות וחזרה, שתיית שחרור, פרידה, דרגה, יום הולדת. כנסים, הרצאות על בטחון מידע או בטחון שדה או הטרדה מינית בצבא. Bring it on. העיקר לא לבהות במסך הכחול שלי ולהתבזבז.

דברים שמעודדים אותי: א', חבריי למשרד ולצוות, אק"א חבריי לצרה. לקבל מיילים נחמדים שלא קשורים לעבודה. לשמוע ב-88FM שיר שלא חשבתי שאזכה אי פעם לשמוע ברדיו (זה, או זה). דברים שלא: לקבל עוד עבודה שלא ציפיתי לה, אנשים שצריכים לעשות לי למיילים אבל אל עושים את זה. טלפונים. כשמה שאני עושה לא עובד. להיות שוב אבודה כמו בהתחלה. עצם קיומו של המפגע התרבותי שנקרא גלגל"צ.

17:30
אוכל!
טוב, זה כבר באמת מדכא. בזמן שחיילים אחרים בדיוק כמוני עושים את דרכם הביתה אני שמה פעמיי אל חדר האוכל, שמיועד בעיקרון לשומרים ותורנים ומתגייסים טריים שנקלעו למקום בטעות, ולא לאנשים שסתם נשארים מאוחר.

18:00
בלה בלה בלה. מעבירה את הזמן.

נקודה אקראית בטווח 18:00-19:30, שתלויה במצב הרוח שלי, מצח הרוח של המפקד שלי, מצב כאב הראש שלי, שפיותי הכללית והלו"ז של "דן"
עוד יום נגמר. הביתה!

אוקרביל ריבר סיכמו את זה יפה:



אבל למרות כל זה ולמרות הכל (ותודו שלא ציפיתם לזה), טוב לי יותר מאי פעם. באמת.