לפעמים אני חושבת לעצמי: חבל, באמת חבל, שאת לא מתעדת את התקופה הזאת (שהיא אולי התקופה הראויה ביותר לתיעוד שהייתה לי עד כה). אני יכולה כמובן לדבוק כמו תמיד בתירוץ הידוע - איןליזמן. מה שנכון, אג - וכל דקה פנויה כמעט אני מנצלת כדי לקרוא ולקרוא ולקרוא, ולהקשיב (גם זה חשוב), או סתם לצאת (במובן הכי מילולי של המילה, ולא לחשוב על שום דבר.
גם כשיש לי רעיון שמתנסח אוטומטית בראש וגם כשלפעמים מדגדג לי קצת בקצות האצבעות, אני תמיד דוחה למחר (אני עייפה, עדיף לישון), לסוף השבוע (כנ"ל), לסוף השבוע הבא, לחופש פסח (אה... אופס), לאחר כך.
אולי כשאשתחרר.