"אני לא מכירה גם אף כותב שמרגיש כל הזמן שהדברים שלו הם מבריקים, עמוקים ונוגעים. כולנו מרגישים רוב הזמן שהדברים שלנו הם חיוורים, לא עמוקים ולא נוגעים, אוסף של שטויות וגיבובים. הכי גרוע בשבילי זה לקרוא שוב דברים שכתבתי בעבר. בדרך כלל אני רוצה אז או למות או למחוק את כל הבלוג, ולרוב שניהם גם יחד. אז אני פשוט לא עושה את זה. ורוב הזמן אני פשוט כותבת, גם אם יש איזה עורך סוּפּר-פרפקציוניסט שיושב לי על הכתף ולוחש לי כל הזמן שמה שאני כותבת הוא טפשי, סתמי, בינוני במקרה הטוב, נעדר כל ערך ומקוריות, ובאמת על מי אני חושבת שאני עובדת. הדבר היחידי שעוזר לי להשתיק את הקול הזה ולהמשיך לכתוב בכל זאת, זה כשאני אומרת לעצמי או.קיי, תירגעי, זה לא ניתוח מוח. זה רק בלוג. זו רק כתיבה. מותר לזה להיות גם סתם בינוני במקרה הטוב."