אני מרגישה שהעדרותי השערורייתית מכאן, והעדרותי השערורייתית אף יותר מכתיבה בכלל מחייבת אותי לפרסם דין וחשבון מפורט אודות היכן-הייתי-ומה-עשיתי. וזה עוד יקרה, מתישהו. בינתיים קל לי יותר לכתוב על דברים שמחוץ לעצמי, והיום: אהבות חדשות. לצערי כבר לא מזדמן לי להקדיש למוזיקה מספיק זמן, ובכל זאת, יש שירים שהם עוגן בזמנים שאין בהם עוגנים אחרים. הנה כמה מהם:

אורסולה שוורץ: לא

את ההרכב הישראלי המסתורי הזה הכרתי מפרויקט המחווה (המעולה!) של עונג שבת לשירי טום וייטס בעברית, שם הם ביצעו את אחד הקאברים המוצלחים באלבום, ל"אלוהים יצא לטיול עסקים". מיד אצתי לגוגל, ידידו הטוב של האדם, לחפש חומרים נוספים שלהם. מה רבה הייתה אכזבתי משלא מצאתי דבר. מסתוריים כבר אמרתי? ובכן, לא אמרתי נואש, ומדי פעם כשנזכרתי בשיר ניסיתי את מזלי מחדש, וביום מן הימים אכן צץ לו עמוד בנדקמפ מסתורי לא פחות, אך לפחות כזה שהיו בו כמה שירים חדשים. מסתבר שהחבר'ה מתמחים בשירי משוררים ישראלים, כמו גם בעטיפות קריפיות במיוחד.

"לא", בכותרת מינימליסטית שהולמת את תוכנו, הוא שיר קטן ויפה של אגי משעול שקיבל כאן עיבוד הולם ונהדר בפשטותו. 

בונוס: חרקים ב-HD.

Owen Pallet: The Sky Behind the Flag

אוון פאלט הוא כנר שעבד עם ארקייד פייר, בין היתר על הפסקול לסרט הנהדר Her. ההיכרות שלי איתו הייתה מוגבלת לכמה שירים ששמעתי פה ושם, עד שלינק מקרי הוביל אותי לקליפ הזה, שתפס אותי מיד ולא עזב מאז. הוא קריפטי למדי - אולי אפילו סתום - ועם זאת משהו באווירה שלו מסונכרן באופן מושלם עם השיר, שהוא אולי השיר האהוב עליי בחודשים האחרונים. למה אני לא יכול להרפות? "למה אני לא יכול לאבד שליטה?" הוא שר, בקול צלול ומחושב מדי על רקע פעימות לב אלקטרוניות מחושבות מדי, מתוזמנות להפליא, שאין בהן מקום לאלתור או לספונטניות. וזה אחד מהרגעים הנדירים האלה בהם אני נאלמת אבל רוצה לצעוק: היי, זאת אני, זאת ממש אני!

I need to lose control
Why can't I lose control

ארז לב ארי: מלחמה אבודה

גם אל השיר הזה הגעתי די במקרה כשהקשבתי לתכנית מיוחדת של "הקצה" לציון 20 שנה למותו של דוד אבידן. לא הכרתי את ארז לב ארי לפני כן אבל התאהבתי בשיר מהרגע הראשון. המילים של אבידן, כך הבנתי, נכתבו על השואה, אבל הן מעורפלות מספיק כדי להתאים גם למלחמות שלנו, וכאלה כידוע לא חסר.

והמצור הוסר פתאום מעברים 
וייתכן שיש שמיים אחרים.

Kishi Bashi: In Fantasia

קישי באשי הוא שם הבמה של קארו אישיבאשי, חבר באוף מונטריאול - הלהקה הכי צבעונית שיש - וגם בהרכב של רג'ינה ספקטור. השיר הזה סוגר את אלבום הסולו האחרון שלו, שהוא רכבת הרים צבעונית ומרהיבה של שירים עם שמות "חהחהחה חלק 2" וסיפורים על - בין היתר - הבריאה, אחד בשם מר סטייק ואיך לא, הרפתאות עם כימיקלים. באופן מפתיע למדי זה אלבום שמצליח לשמור על קוהרנטיות על אף הרושם המקושקש מעט שהוא מותיר בהאזנות ראשונות. השיר הזה יוצא דופן - עד כמה שאפשר לומר זאת על אלבום שכל שיר בו יוצא דופן - אולי בגלל האורך שלו שמאפשר מרחב נשימה שכל כך נחוץ אחרי הבלגן שקדם לו. וחוץ מזה, הוא פשוט יפהפה.