נו, באמת הגיע הזמן שאני אעדכן.

יומעצמאות שמח (באיחור כרגיל), קודם כל, ואתם פשוט חייבים לקרוא את הפוסט הזה, שהוא כל כך נכון.

אימא שלי, על כל שורשיה הפולניים (ואין לה כאלה, אם אני לא טועה), בוודאי לא תיסע ביום העצמאות לפארק/ יער /חורשה / גינת ירקות אורגנית או כל מקום שהוא שאפשר להצית אותו, ועדיף גם עם לכלוכי מרשמלו מסביב. אי לכך ובהתאם לזאת, כבכל יום עצמאות מזה...שש שנים (?), שמנו פעמינו לנאות קדומים. אתם בטח שואלים את עצמכם, "הא?", אז הנה, הא-הא!

וזה מקום משעמם, עם מסלולים שכבר עשינו את כולם פעמיים. אבל מסורת זו מסורת, ונו, "מספיק כבר לשבת מול המחשב כל הזמן!". אז נסעתי. המקום מלא בדתיים שמסתובבים עם עשרה ילדים בעגלות (לכל אחת מהן מוצמד סרט כתום, כמובן), בתיירים בריטים שממש קוראים את מדריך הצמחים במפה. בדרך חזרה נתקענו בפקק. נאלצתי לחזות במשך חצי שעה בערסים מנפנפים את שארית האפר על הקבב שלהם, חלקות מיער בן שמן, שאני יכולה להישבע שעל כל עץ עמדו שם שתי מכוניות, ועם כל זה לשמוע בגלגל"צ שירים כמו "בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות". או וול, לפחות זה ולא "תשאיר לי מואה מואה/ תשאיר לי ג'גה ג'גה/ אולי עוד או או /רק ככה זה ביחד" (למה? למה? מי לכל הרוחות כותב לילדה זהאת את השירים, ומי החירש שממשיך להרשות לה לפתוח את הפה?!)

בקיצור, כמו כל משפחת אשכנזים שלא תראה פרצופה ביער הומה ביום העצמאות (סכנת נפשות, נו), נאלצנו להסתפק בפיקניק צנוע בגינה, ואחים קטנים שרבים על המרשמלו שלהם ובסוף מורחים אותו אחד לשני על השיער.

בברכת יום עצמאות שמח לכם,

קונספירציה.