יש לי וידוי: אני שומעת דיכאון, כל הזמן.

בערב, כשאני מכינה שיעורים או סתם משוטטת להנאתי ברחבי הרשת, בצהריים, כשאני אוכלת במטבח, באמצע הלילה, ובימי שישי בבוקר, היום היחיד שבו אני יכולה לישון בבוקר, כי אחי בבית הספר, וגם ההורים ישנים. גם אז, בשמונה-תשע בבוקר, מה אני עושה? שומעת דיכאון.

ולא, לא התחרשתי ולא נפלו עליי דברים כבדים בזמן האחרון. אלה השכנים.

והטראומה המוזיקלית לא מסתיימת כאן. בנוסף לדיכאון, אני שומעת מוסיקה מזרחית, ים תיכונית, הודית, יוונית, טיוואנית וגוואטמאלית (same shit, different name). ואם לא די בכל הזוועה הזו, זכיתי בעל כרוחי להיכנס לתוך עולמה האינטימי של פקאצה ממוצעת, ועכשיו אני שומעת בלופים את הלהיט האחרון של הראל מויאל המאמי, כפרה עליו, הגיימבויז, שהם כמובן מאממים ברמות שחבל, רוני ושות'.

ואם מאסתם בשפת הקודש וחשקה נפשכם בקצת תרבות made in the USA, הרי לכם אמנים מוכרים ואהובים כדוגמת הראפר 2.50 ₪, הידוע גם בשם פיפטי סנט, שאקירה, עם להיטה החדש וההו-כה מעצבן, ועוד שיר שממש לא אכפת לי איך קוראים לו ומי מבצע אותו, אבל בגלל שאני כזו מלאכית קטנה, ביררתי- זה השיר (המעצבן עוד יותר משאקירה, יש לציין) Thunder In My Heart Again של Meck & Leo Sayer (מי?!)

זה פשוט בלתי נסבל, לא מספיק שאני מוקפת בטיפוסים מפוקפקים (ע"ע ערסים, פרחות ושות') אני צריכה לסבול גם את המוזיקה שלהם? ועוד בבית שלי?! ארג!~@#

במקרים קיצוניים אני משתמשת בנשק הסודי שלי, ה-דבר הבא בתחום הולחמה הגרעינית, הדבר שמבריח כל פרחה, ערס ופקאצה בצרחות בעתה: מטאל! ונו, אני לא באמת שומעת מטאל, אבל יש לי כמה כאלה למצבי חירום. בכל אופן, הכל עדיף על הגיימוייז, לא?

משום מה, שכניי-החביבים-שלאוזן-מכאיבים, הם כנראה צאצאים של איזה זן מקקים, כי הם פיתחו עמידות למוזיקה שלי! הם פשוט מגבירים את הרעש הנוראי שלהם עוד יותר. הו, האימה.

הצילו!!!!*!!!67!211#אחדשטרודל!  -.-"

נשארו עוד 16 ימים לסוף השנה. רק קלטתי את זה. ואני יכולה להגיש בשיא הרצינות, השנה הזו הייתה השנה שעברה לי הכי מהר. אני לא זוכרת עוד שנה שעברה כל כך מהר. בלי טיפת הגזמה, אני זוכרת את היום האחרון של כיתה ח' כאילו זה היה מקסימום לפני שבוע.

ועכשיו נגמר.

 עריכה: הידד! הצליח.

אה,ו-אני שונאת, מתעבת, קיץ. קיץ זה פשוט הגיהנום בהתגלמותו. פיכס.