(שוב ממחשב אחר לזמן מוגבל)

זהו זה, נמאס לי . הרגשתי צורך להנציח כאן את תקופת הימים הנוראים הפרטית שלי: שלושים ושלושה ימים בלי מחשב. הכל היה בסדר עד ששמעתי את "יונתן שפירא, תעשה לי ילדים" בגלגל"צ בפעם השלישית(!) בחצי יום. ואיך הגעתי לשפל כזה? מאחר ועדיין (הסבר יבוא) אין לי מחשב, והכל קרה בטיימינג גרוע שכזה (הסבר יבוא), אין לי אף שיר בmp3 ומוזיקה ראויה להקשיב לה. הפתרון היחיד הוא רדיו, כלומר כזה בלי יותר מדי פרסומות, ובלי שירי הדיכאון שאני ממילא זוכה לשמוע בלופים מחלונות השכנים, וזה רק גלגל"צ, עד שנשבר לי.

טיימינג גרוע, כבר אמרתי? האחד בספטמבר, יומיים לפני תחילת שנת הלימודים, מיצי המחשב נופח את נשמתו בקול תרועה ומשאיר אותי קומפיוטרלס למשך כבר יותר מחודש. ודווקא בתחילת הלימודים, דווקא כשזה בית ספר חדש, דווקא שכבה חדשה, כיתה חדשה, אנשים חדשים, ועוד לא דיברתי על לימודים. אין לי איך לעשות שיעורים בבניית אתרים, למשל, אין לי איך לעשות שיעוירם במחשבים, אין לי איך להגיש בוק ריפורט באנגלית, אין לי דרך להתעדכן בשינויים בבית הספר בכלל, אין לי אינטרנט, אין לי את הבלוג שלי, ובכל יום מישהו מודיע לי "הוספתי אותך למסנג'ר, למה את אף פעם לא מחוברת?", ואין לי מוזיקה (טיימינג גרוע, כבר אמרתי? מחשקתי את כל השירים בזכרון יום לפני שמיצי'לה קרס. נהדר)

אז עכשיו יש לי התקפי עצבים ואני נוטה לבכות ולרחם על עצמי לעיתים קרובת מדי. אני לא יכולה לעשות דברים אלמנטריים כמו לבדוק מילה במורפיקס כשאני כותבת חיבור באנגלית, לשאול בפורום מה השיעורים, לשמוע מוזיקה בזמן שאני מנסה להבין את החומר בפיזיקה, או סתם לגלוש באינטרנט שעות לא מטרה כשאני מתייאשת מלהבין את החומר בפיזיקה. [זה אבוד, אני עוברת מגמה.] אוף, אוף, אוף!

אז ככה, שבוע אחרי שהבנתי שאין תקווה להחיות את מיצי, החלטנו בשמחה ובששון: קונים מחשב חדש, הידד! דוד שלי (לא בדיוק, האמת, הוא מין קרוב משפחה מדרגה אחרת, עם רמת קרבה כזו שעדיף כבר לקרוא לו "דוד" מלהתחיל להבין מה הוא באמת) שהוא שכנאי מחשבים, או בכל אופן מישהו שמתעסק עם מחשבים, אמור לסדר לי (כי יש לו קשרים עם יצרנים, מהעבודה, וזה, ועם ביל גייטס גם, כי אחות של דוד של אחיין של הבן שלו, וזה) מחשב "טיפ-טופ, לא יתקלקל גם בעוד עשרים שנה!". או. מצויין- בדיוק מה שאני צריכה! שבוע- מ-קסי-מום שבועיים והוא אצלי, כן? "ב-טח! סמכי עליי."

אבל, דודי היקר גם במקרה היה אמור להתחתן בקרוב, וחוץ מזה יש לו "הרבה דברים על הראש", אז "סבלנות, אל תדאגי, עוד כמה ימים ואני מסדר הכל".

וכך זה נמשך עד היום. איזה מחשב ואיזה נעליים, אפילו את הפוסט הזה כתבתי על נייר. כמה מעורר רחמים.

ואני באמת מתחילה לרחם על עצמי. אני מרגישה כמו ילדת שכבות מצוקה ששמה מתנוסס בשולי התור לקבלת מחשב פנטיום 2 מצ'וקמק ממשרדי המועצה האזורית במבצע "מחשב לכל ילד". האמת, אימא שלי הציעה (אחרי שקיטרתי באוזניה במשך שעתיים) להרשם, אולי עוד ייצא מזה משהו.

עד כאן, בתקווה לחזור ולהרגיש בקרוב מגע מקשי מקלדת תחת אצבעותיי הענוגות בקרוב, אני, חסרת מחשב ואומללה מתמיד.