"תקופת גיל ההתבגרות מאופיינת לרוב בשינויים קיצוניים במצב הרוח"

את זה תגיד לכם כל אנציקלופדיה ממוצעת, וזה כנראה גם מה שמתגלה משיטוט אקראי בישראבלוג. "אקראי" במלוא מובן המילה- לחיצה על "בלוג אקראי" תביא אתכם ב-90 אחוז מן המקרים לבלוג שחרחר שכיתוב ורוד מקשט את כותרתו, ומספר הפוסטים המדוכאים והמלאים במריחת אותיות דרמטית המביעה את רצונו של כותב הבלוג ליתעעעעעעעבדדדדדדד, שווה למספר הפוסטים בו חייו מלאי שמחה ושיר (שיר מטאל צרחני, אבל עדיין)

אם כן, לעניינו. בשבועות-ספק-חודשים האחרונים מצב הרוח שלי משתנה לעיתים קרובות כל כך, שאני אפילות חושבת שאצליח לעקוף את מידת התכיפות שבה מופיעה תמונתה של נינט במדורי הרכילות. אכן, המצב בכי רע. אני נתונה להתקפות של מצבי רוח משתנים מסיבה לא מובנת. אני לחוצה ונוטה לצעוק ולהתעצבן ולבכות ואז פשוט לשכוח מהכל, להסתגר בחדר, לבהות במשך רבע שעה באור הכחול של המחשב ולחשוב כמה שאני אומללה. ואז להחליט שלא אכפת לי מכל זה, בעצם, וזהו, אני צריכה לקחת את עצמי בידיים, ובכלל, יש לי מיליון דברים לעשוות, ומבחן במחשבים ביום שני ו...לעזאזל! יש לי מבחן במחשבים ביום שני! ואז אני נלחצת, וחוזר חלילה.

היום, מן הסתם, יום שני, ולא, אין לי דיליי ואפילו התכוננתי למבחן ומדומני שעברתי אותו די בהצלחה. (זאת אומרת, ככה לפחות חשבתי עד שיצאתי וגיליתי שכבר יש לי טעות) הסיבה שהפוסט נשמע (?) כך היא שהתחלתי לכתוב אותו בעצם ביום שבת ופשוט לא היה לי זמן להמשיך, וגם עכשיו לא, למען האמת. שיעורים (חיבור באנגלית והמון תרגילים באלגברה, למחר) מבחנים (נכשלתי בציון מביש ומזעזע במתמטיקה, ואני עדיין לא מבינה כלום, מבחן שני במתמטיקה, מבחן בתנ"ך ובהיסטוריה בדרך), ובאמצע- ימים אבודים שבהם אני מבטיחה לעצמי שהיום, אני עושה סדר בחיים.

To Do List: לקחת את עצמי בידיים, להבין,להפסיק להתעלם, להבטיח, לקיים, להשתחרר, לצרוח, לחזור לעצמי.

That there

That's not me

I go where I please

I walk through walls

I float down the liffey

I'm not here,

This isn't happening,

I'm not here,

I'm not here.

(How to Disappear Completely/ Radiohead)