כמו שהבטחתי, פוסט הסבר לפרויקט האמת והשקר מהפוסט הקודם.

1. הדלקתי גפרור בפעם הראשונה בגיל 15.

נכון.(חן, תני כיף!) לא שאני מתגאה בזה במיוחד, אבל עד גיל 15 פשוט לא יצא לי להשתמש בגפרורים. גם כשהדלקתי את הגפרור הראשון שלי, אירוע דרמטי ומרגש לכל הדעות, עלו במוחי מחזות זוועה כגון "עוד רגע הגפרור ייגמר וכף היד שלי תעלה באש". למעשה, עד היום לא התגברי על פוביית הגפרורים של והפחד מאש (פירופוביה?) באופן כללי, ואני משתדלת להתרחק מאש עד כמה שאפשר.

2. אני מנהלת בלוג פיקטיבי פופולרי למדי.

לא נכון. אולי העובדה הזו לא נשמעת הזויה במיוחד או לא מציאותית, אבל היא אכן העובדה הלא נכונה. (מסתבר שזה לא היה כ"כ קשה לגלות...) אמנם הייתי מאוד רוצה לכתוב בלוג פיקטיבי ואני מוצאת את זה מעניין ומשעשע, אבל מחמת עצלנות סלש חוסר זמן אף פעם לא יצא לי לכתוב בלוג פיקטיבי. אבל הכל פתוח, כך שבפעם הבאה שאתם נתקלים בבלוג פיקטיבי, אני יכולה לעמוד מאחוריו...

3. בקיץ 2005 הלכתי לאיבוד בשדה תעופה בניו יורק, עם אבא דובר אנגלית בסיסית מאוד וללא מזוודות.

נכון, ואם זכרוני אינו מטעני אפילו כתבתי על זה בבלוג מתישהו. בכל אופן, מעשה שהיה כך היה: מעשה באבא שלמד אנגלית בבית הספר ו...מסתבר שחומר הלימוד מכיתה ו' והלאה פשוט...פרח מזכרונו. זה מעשה באבא שהו לא, לא ייתן לעובדה זניחה זו למנוע ממנו לנסוע לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, דה יונייטד סטייטס אוף אמריקה ו...טוב, הסוף כבר ידוע. הגענו לשדה התעופה הניו-יורקי (אחד מהם, אחד גדול במיוחד עם שישה טרמינלים ומאות פניות, מעליות ורכבות תת-קרקעיות למינהן) כשבאמתחתנו 5 שעות בערך (מזל) עד לעלייה למטוס לשיקגו.

אבא היה משוכנע שאין להתייחס ברצינות כלל לכתוב על הכרטיס שציין בפירוש: שער 11, והחליט לצאת למסע מופלא ברחבי הטרמינל בחיפושים אחר המטוס האבוד לשיקגו. לא אאריך בדברים ורק אומר שזוג קשישים אמריקני חביב הבין אחרי כמה נסיונות את האנגלית העילגת של אבא ושלי ובשמחה ובששון מצאנו את השער האמור והגענו בשלום לשיקגו. 

אני משוכנעת שאם זה היה קורה לי היום הייתי נכנסת לפניקה ובוודאי נשארת בשדה התעופה האמור עד עצם היום הזה, אך באורח פלא לא איבדתי את עשתונותיי ופניתי לכל עובד שדה תעופה ותייר אפשרי בבטחה וללא היסוס עד שלבסוף הגענו למחוז חפצנו, וסוף טוב הכל טוב.

4. החל מכיתה ג' קראתי בממוצע ספר בשבוע.

נכון. טוב, פה אין מה לפרט יותר מדי. הרי לא סתם יש לי תולעת ברשימות בבלוג.

5. אני עוקבת קרוב לשש שנים אחר עלילתה של טלנובלה מסויימת.

נכון. כנראה שכוחות גדולים ממני גורמים לי לנהוג באופן התמוה הזה, אבל אני מודה ולא בגאווה גדולה, שכבר בערך שש שנים אני צופה און-אנד-אוף באופרת הסבון סלש טלנובלה (מה ההבדל בכלל?) המושמצת "היפים והאמיצים". ואיך קרה כדבר הזה? התוכנית פשוט משודרת בשעות ארוחת הצהריים, וכדי שהיה במה לבהות...טוב, זה בערך מסכם את מה שאפשר לעשות עם התוכנית הזו, לבהות.

6. כשהייתי בת שמונה, אחותי, שהייתה אז בת שלוש וחצי, זרקר עלי שרפרף ושברה לי את אחת השיניים הקדמיות.

נכון. אחותי, ילדה פסיכופתית לכל הדעות ו(אז) בעלת מזג חם במיוחד. כנראה שהקנטתי אותה בחביבות והיא לקחה את זה קצת קשה. המטורללת הטקנה הגיבה ברוגע ובשלווה האופיינית לה ו...זרקה עליי שרפרף, שברה לי את השן הקדמית, ובמשך יומיים תמימים התהלכתי עם חצי שם חסרה. אחר כך חיברו לי חתיכת...חומר כלשהו לשן, ועד היום השן הזו רגישה לחום/ קור.

7. ציור שציירתי לחברה ייצג את ישראל בתחרות בין לאומית שנערכה בספרד לפני שנתיים, וזכה במקום הראשון, כששמי אינו מוזכר כלל. 

נכון. זה היה בכיתה ט' ועזרתי לה מתוך רצון טוב ותו לא. לא היה לנו מושג שהציורים יישלחו לתחרות רצינית ועוד בסדר גודל בין לאומי. אבל קרה מה שקרה והציור זכה במקום כלשהו (המורה שלי טוענת בתוקף שזה היה אכן מקום ראשון, אף על פי שהציור היה מעפו כ"כ [אני ציירתי רק את המפה, והציור כולו יצא חיוור משהו בצילום] שאני חושבת שהיא סילפה מעט את העובדות).

לחברה המדוברת וליחסינו שלום, תודה ששאלתם.

זה היה פרויקט "שבעה דברים" משולב ב"ארבעה דברים", בשרביט (אח, נוסטלגיה) "שלושה דברים שלא ידעתם עלי" וכמובן פרויקט האמת והשקר. כמה נחמד זה פרויקטי ישרא משולבים זה בזה, הידד.