כש"כוכב נולד" עוד התהדר "רק" בסיומת 2 ואנשים אמרו "אה, טוב, לאור ההצלחה של העונה קודמת הם השמיכו לעוד עונה. זה טוב שיש תוכנית שתומכת ביצירה עברית", באחת התוכניות פיזז על הבמה איזה הראל סקעת אחד לבוש במיטב אופנת שנות השבעים ושר:

"הגדולים שואלים: 'נו, ילד, מה תרצה לעשות כשתגדל?'/ שאלה שכזאת מבלבלת, ואני לא יודע בכלל"

אבל האמת שאין כאן שום קשר לכוכב נולד, וזה לא פוסט וידוי מרגש על היותי סקעתית בנשמה!11 (או שזה היה מויאלית בנשמה וסקעתית בדם?).

 *

לפעמים שאני מנסה להסתכל על החיים שלי מנקודת מבט של מישהו אחר, מבוגר, והבעיות נראות כל כך קטנות ומטופשות ביחס ל"בעיות של מבוגרים". אוי אוי אוי, יש לי מבחן במתמטיקה ואני הולכת להכשל, אוי אוי אוי, עוד מעט מתחילות הבגרויות והמורים מתחילים להלחיץ, אוי אוי אוי, אני בדיכאון חורף למרות שאין חורף בכלל, אוי, הולכת להיות לי חופשת פסח לחוצה במיוחד, אוי, אין לי זמן לנשום אבל אני יושבת ומתבטלת במקום להתחיל להזיז דברים, אוי, אף אחד לא יודע מה עובר עליי, אין אף אחד שמבין אותי- אני אומללה כל כך!

מנקודת המבט הזו אני סתם מתבגרת טיפוסית (נגיד) פחות או-יותר, צעירה תמימה וחסרת דאגות. מי נתן לך זכות להתלונן בכלל? חכי-חכי שתגיעי לעולם האמיתי ותביני מה הן בעיות אמיתיות.

אני מפחדת פחד מוות מהעולם שבחוץ, מהעולם האמיתי. אני מפחדת מהרגע שבו הבועה שלי תתפןצץ פתאום ואני אצטרך להתמודד עם כל מה שבחוץ. אין לי מושג איך יראה יום ההולדת השמונה-עשר שלי, ואני מפחדת לגלות איך אהיה אני בגיל שמונה עשרה. למרות שאני רחוה ממנו מרחק שנתיים בלבד, גיל 18 ומה שהוא מסמל נראה לי עדיין כמשהו גדול ולא נודע.

אני יודעת שיהיה לי קשה להסתגל לעולם שבחוץ בגלל הבועה שבה אני נמצאת. אני כמעט ולא יוצאת מהבית כי (נגיד) שאין לי זמן ולמען האמת גם לא חשק. אם עולמה של רחל המשוררת צר כעולם נמלה עולמי שלי צר כעולם אמבה. זה לא שאני סובלת מזה או משהו, זה פשוט ככה וכך אני רגילה. אני לא יודעת להתמודד עם חיים עצמאיים לגמרי ואני לא יודעת איך ללמוד להתמודד עם זה. מלחיץ אותי לדעת שבאיזשהו שלב אצטרך לשכור דירה, לנסוע לבדי מרחקים ארוכים ולהתמוד עם בירוקרטיה, ואני לא רואה איך זה עומד להשתנות בתוך שנתיים.

אין לי שמץ של מושג מה אעשה בצבא ואיך אתמודד עם הטירונות והשירות הצבאי בכלל. אני לא יודעת מי יעבור אתי את זה, אם זו תהיה תקופה נהדרת או שאסבול לאורך כל השירות. ואחר כך? אני לא יודעת מה אלמד, ואיפה, ואיך? ואחר כך? איפה אגור ומתי אתחתן ואם בכלל תהיה לי משפחה. אני? משפחה? מה לי ולזה?

ואולי...

בחופש הגדול הזה ממש אסע לחופשה משפחתית ובדרך נקלע כולנו (חס חלילה טפו-טפו) לתאונת דרכים נוראה, כולם ייפצעו קל ואני אשאר משותקת ואיכנס לתרדמת של חצי שנה. אחר כך אתעורר לגלות ששכחתי איך מדברים וכולם יגידו אח, כמה חבל, היא הייתה ילדה כל כך מוכשרת, היא בדיוק עמדה להתחיל את כיתה י"א עם ציונים מעולים (טפו-טפו). אח, כמה חבל.

בעוד שנה אפגוש מנהיג כת מסתורי שישכנע אותי להצטרף אליו ולעשרות ההיפים שחיים איתו באיזו מערה סמוך למאהל בדואי בנגב, ושם סוגדים לשמש וליחמורים מצויים. מסיבה תמוהה כלשהי אחווה הארה ואסכים בהתלהבות, אפרוש מהלימודים, אנתק קשר עם משפחתי, אתפנה לחיי קומונה מלהיבים ועיסוק למחייתי בסריגת חצאיות שאנטי מצמר גמלים.

אחרי השירות הצבאי שיעבור (טפו-טפו) בשלום יגררו אותי החבר'ה מהבסיס להצטרף לטיול הגדול (אח, איזו קלישאה) שלהם בהודו. מסיבה תמוהה כלשהי אסכים לנסוע עימם. אעבוד במשך חצי שנה במלצרות ואחסוך כסף לטיול. בהודו נטייל במקומות מרהיבים כל היום ובלילה נתאכסן במוטלים זולים בצד הדרך. כלומר, נאכסן את חפצינו המעטים, אך בפועל נצא למסיבות החמות ביותר שיש להודו להציע, ושם נתמכר בהתחלה לסמים קלים ואחר כך לפטריות הזיה וכו' וכו'. הוריי ההמומים יקבלו ביום בהיר אחד שיחת טלפון ממשרד החוץ, בו נאמר להם לבוא בדחיפות לאסוף אותי מבית חולים מקומי בניו דלהי. ייאמר להם שניצלתי בנס ממנת יתר, אם כי מצבי קשה ואני ממלמת בשנתי משהו על פרפרים זוהרים בחושך.

אחזור לארץ להתאשפז במוסד גמילה וכולם יאמרו אח, כמה חבל, היא הייתה ילדה טובה מבית טוב, אמרנו לה שלנסוע להודו היה רעיון גרוע. אח, כמה חבל.

אלך ללמוד (משהו) באוניברסטיה מיד אחרי הצבא וכל המשפחה תתגאה בי. יום אחד יבוא רב צעיר להרצות לסטודנטים, ואני אשבה בקסמו ואחזור בתשובה. אוותר על לימודים ואעזוב את האוניברסיטה כדי להתחתן איתו ולהיות עקרת בית מסורה. יוולדו לנו תשעה ילדים ונתגורר בבני ברק. לאחר כמה שנות נישואין הוא יתחיל הכות ותי, אבל מכיוון שזה לא מקובל בחברה החרדים לא אתלונן ואמשיך לסבול את האלימות וההשפלה. בגיל ארבעים ושש יימאס לי, אני אברח מהבית ואגור במשך שנה במעון לנשים מוכות. אחר כך אכתוב רב מכר אוטוביוגרפי ואעביר הרצאות לנשים בכל רחבי העולם.                      

*

בגיל עשרים ואחת אשכור דירה בתל אביב יחד עם כמה שותפים וכולנו נתחכך במיטב הברז'ה הישראלית. אני אכתוב טור קבוע ל"עכבר העיר" ואחלטר בעיצוב אופנה ומדי פעם בדוגמנות. שום דבר מזה לא יצליח לי במיוחד אבל אני לא אתן לזה להטריד אותי. יהיה לי בלוג מבוסס וורדפרס עצמאי ומצליח. הכתיבה שלי תהיה פרובוקטיבית ואני אספר על חיי הלילה הסוערים שלי, על הכמיהה לאהבה אמיתית ועל הריקנות האיומה של חיי הרווקות ההוללים. יום אחד תגמול בליבי החלטה ואני אסגור את הבלוג בצעד דרמטי בשיא פופולריותו, אסתגר בדירתי המעופשת, אבלע כמה כדורי שינה קטלניים, הסוף. מכתב ההתאבדות הקצר והשנון יתפרסם למחרת במקום הטור שלי בעיתון, ומתחתיו מודעת אבל לבנה גדולה.

*

ואולי... 

יהיו לי סתם חיים רגילים ומשעממים, אני אחיה ואמות בדיוק כמו כולם, אף אחד לא ישמע עליי. יהיה לי קצת קשה אבל אני אסתדר, אני אכנס לדיכאון אבל אצא מזה, אני אתחתן בדיוק בזמן ויהיו לי שני ילדים חמודים, ארנבת ואוגר, ויום אחד אני אקרא את הפוסט הזה ואצחק.