אני אוהבת לכתוב. אין כמו ההרגשה של המשפט הבא שנוצר לך בראש כשאת עוד רק בתחילת המשפט הנוכחי. אין כמו המילה שנמחקת ובמקומה באה במהירות אחת חדשה, מתאימה יותר. אין כמו המילים המתאספות ומתווספות אחת לשנייה בכתב צפוף ויוצרות משהו שהוא מעט יותר מאוסף של מילים על דף. בעיקר אין כמו לכתוב את המשפט הראשון, שלא בא בקלות ואפילו מגיע רק אחרי מספר לא מבוטל של דפים מקושקים ומקומטים., ואז לחייך חיוך קטן ולדעת שזהו, יש לך את והשאר כבר יבוא- וככה בקלות.

איך שיר נולד? כמו תינוק, בהתחלה זה כואב אחר כך יוצא החוצה. בהתחלה הכתב יפה, מעוגל וקריא. בהתחלה הכל אטי ומחושב, אחר כך יוצא החוצה. אחר כך את כבר כותבת מהר בלי לשים לם ללמ"ד ולשי"ן ולטי"ת העקומות, ולקשקושים. ולמחיקות. ואז הכתב כבר לא קריא כ"כ ואחיד. אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים.

אני אוהבת לכתוב. אבל יש לי בעיה, אני עצלנית. מאוד. במוחי הקודם מתרוצצת מיליון ואחת מחשבות, מיליון ואחד רעיונות, ושלושה מיליון ושלושה ניסוחים (שלושה ניסוחים שונים על כל רעיון, דה). אבל אני דוחה את הכל לאחרי זה ולאחרי זה ולאחרי המבחן ולאחרי האוכל ולסוף השבוע ולאחרי החגים. לא משנה כמה אכתוב וכמה אהיה מרוצה ממה שיצא, עד שאתיישב לכתוב בפעם הבאה אשכח שאף פעם לא קרה שאחרי המשפט הראשון והשני לא הגיעו גם השלישי, הרביעי ואיתם כל החבר'ה. במקום זה אעדיף לשבת ולבהות בתואנה שיש לי קונספט אבל אין לי איך לפתח אותו, בתואנה שיש לי אוסף משפטים אבל מה, אין לי קונספט, אז למה לטרוח. תירוצים יש לי בשפע, אני אלופת התירוצים, ולמרות שזה ממש לא, אני תמיד איכשהו מצליחה לגרום לעצמי להסתכל על כתיבה כעל מטלה או לחשוב על זה כעל עול. ואני שונאת שמכריחים אותי לכתוב אז אני פשוט פוטרת את עצמי מדד ליין. אני אלופת התירוצים, כבר אמרתי?