(מכיל ספויילרים על הספר השביעי)

לא, אל תטעו לרגע. אני חושבת שהארי פוטר והדת`לי האלווס, אוצרות, רוחות, קדושים או איך שתרצו לקרוא לו, הוא ספר מדהים, ואין מילים לתאר עד כמה נהנתי לקרוא אותו. רולינג מוכיחה בפעם השביעית למה חיכינו לזה שנתיים בקוצר רוח. אני חושבת שהספר השביעי מכיל כמה מהסצנות החזקות ביותר בסדרה, גם אם מתעלמים מסצנות הסיום. בין השאר- העזיבה של רון, חזרתו, הסצנה שבה הוא משמיד את התליון וכל מה שמסביב לה; סצנת הויכוח של הארי ולופין, הלוויה המאולתרת של דובי, וזה רק על קצה המזלג. רולינג גרמה להגיד (בקול!) "WTF?!" אחרי שקראתי את הפסקה על הרמיוני מנשקת את רון. ואז קראתי שוב את מה שאמר רון על הגמדונים קודם לכן, והבנתי שרולינג גאון. גאון.

(שלא להזכיר את הסצנה האלמותית של מולי צועקת "Not my daughter, you bitch!" - ממש צחקתי בקול באמצע כל המתח והאקשן של עשרות הקללות שעפו שם)

צחקתי, בכיתי (וכמה בכיתי! אם חשבתי שהספר השישי ופרקיו האחרונים שברו שיא...), הופתעתי, עצרתי את נשימתי, ובמשך שלושה ימים לא יכולתי להניח את הספר בצד.

ולמרות הכל, התאכזבתי מהספר השביעי. אחרי שציפינו שכל הקצוות ייסגרו, לכל השאלות תהיה תשובה, וכמובן- נגלה מה ראה דאדלו`ש סמאדלו`ש שניה לפני שהסוהרסנים עמדו לנשק אותו, רולינג משאירה מספר לא מבוטל של קצוות פתוחים. נכון שהתבשרנו שזה בכל זאת לא הסוף, עדיין, וג`קר מתעתדת לכתוב אנציקלופדיה מקיפה על עולמו של הארי פוטר, פלוס תשובה לכמה מהשאלות האלה, האם לא ראוי שנקבל את הפתרונות בספר השביעי והאחרון, עם כל הכבוד להמשכונים למינהם?

ג`קר, תפתיעי אותנו! או: "הארי הוא הורקרוקס!"

אולי זו אני שביליתי יותר מדי זמן מאז צאת השישי בקריאת תיאוריות למינהן, החל מ``סנייפ לצידנו!``, שבה צידדתי מיד, ועד ``הארי הוא הורקרוקס והוא ייאלץ להקריב את עצמו למען עולם הקוסמים`` (הממ...לטובת הכלל...מזכיר לכם משהו?), שבכל פעם שצצה לנגד עיניי משכתי בשערותיי בייאוש וטענתי בתוקף: ``לא! עם כל הכבוד לדילמה שהארי ייאלץ להתמודד עימה אם התיאוריה נכונה, זה נשמע תלוש ודבילי, וג`קר לא תעשה את זה``. וכמובן, התיאוריה הנפוצה וההגיונית מכל- רא``ב הוא לא אחר מאשר רגולוס בלק.

הכל טוב ויפה , ושנה לפני צאת השביעי יכולתם למצוא כל פוטריסט מתחיל מדקלם בהתלהבות את שלל התיאוריות הנ``ל. וכאן הקטצ`- גם אם הכל נשמע מאוד משכנע, הכל מסתדר יופי גם עם ההצהרות והרמזים שפיזרה ג`קר בראיונות שונים, אני בטוחה שלא הייתי היחידה שציפתה לגלות אותה הופכת את הקדרה על פיה ומביאה סוויצ` שאף אח לא ציפה לו. במקום זה קיבלנו, ברגע גילוי לא-דרמטי-בעליל את העובדה שרא``ב הוא אכן רגולוס בלק, את סנייפ מאוהב בלילי ועומד לצידו של דמבלדור לאורך כל הדרך, מתכנן איתו את מותו, עד הסוף המר, ואת הארי- בתור לא אחר מאשר ההורקרוקס השביעי. מה?! הארי הורקרוקס שביעי?! באמת, ג`קר, תפתיעי אותי קצת!

"להיפטר מההורקרוקסים? קלי קלות!" או, לדברי רון: "זה לא היה פיקניק"

אם בספר השישי נטע דמבלדור ז``ל בהארי, וכמובן גם בנו הקוראים, את התחושה שהשמדת ההורקרוקסים תהיה מרכז המסע של הארי, רון והרמיוני בספר השביעי, הספר השביעי עצמו נטע בי את התחושה שרולינג נסחפה בתיאור שלל ההרפתקאות, בינהן שבעה פוטרים, אוזן אחת חסרה, גמדוני בית גוססים, נחשים שיוצאים מתוך מכשפות מטורללות, שוד בנק, מנוסה על גב דרקון אנונימי, ובין לבין מסע קמפינג בחיק הטבע של השלישיה ברחבי בריטניה, כך שחיפוש והשמדת ההורקרוקסים נדחק הצידה.

במקום להעמיד את השמדת ההורק` במרכז העלילה ולפרט על כל אחד מהם, הסיפור שמאחוריו ותיאור השמדתו בפירוט, קיבלנו שלושה הורקרוקסים שמושמדים ב-200 העמודים האחרונים של הספר (בערך), ודי בקלות אם תשאלו אותי.

וינסנט קראב, שמעולם לא הראה יכולות קסם מעבר ליכולות של טרול ממוצע, מפיק אש קסומה ומסתורית, שחוץ מלהרוג אותו בדרך, גם הורסת איזה חלקיק נשמה של איזה קוסם. אה, סליחה, את אחד ההורקרוקסים האחרונים שנשארו ללורד וולדמורט. לרגע שכחתי. רון והרמיוני נכנסים לחדר הסודות, וכאילו שלא עברו חמש שנים, אנחנו מגלים שארס הבסיליסק ז``ל חי וקיים ואפילו מסוגל להשמיד בלי בעיה איזה חלקיק נשמה של איזה...אופס, שוב שכחתי לרגע.

סאדיזם להמונים, או: מי בעד להעמיד את רולינג לדין על רצח עם?

רולינג הצהירה זה מכבר ששתי דמויות תמצאנה את מותן בספר השביעי. אני לא יודעת אם הבעיה כאן היא בעיה של הבנת הנקרא או של חשבון בסיסי, אבל אני ספרתי קצת יותר משתי דמויות.

אם עד הספר הרביעי הכל היה טוב ויפה בעולמו של הילד שנשאר בחיים (חוץ מהעובדה שגם איזה קוסם אופל נשאר בחיים ונחוש להרוג אותו והפעם להצליח, אבל זה זניח, כן?), החל מסוף הרביעי אנחנו נפרדים, בדרך כלל באחד הפרקים האחרונים, מדמות אהובה שנקשרנו אליה מאוד, וכעת נאלצים לצפות בה נופחת את נשמתה בתיאור סדיסטי כזה או אחר. (מי אמר זקנים נופלים מראש מגדל גבוה?)

אם פעם יכולנו לנשום באופן סדיר במשך הקריאה כל עוד היינו רחוקים מרחק סביר מ-100 העמודים הסופיים, כעת מתנפצת האשליה הבטוחה וכבר בעמוד 56 (אאל``ט) נספית הדוויג המסכנה, ז``ל, וכמה פרקים אחריה (אאל``ט) גם עין הזעם מודי עוזב אותנו לעולם שכולו טוב.

מדי מאה-מאתיים עמודים רוצחת רולינג דמות כזו או אחרת, שלא לדבר על הפרקים האחרונים, בהם הסדיסטיות שולטת ולא פחות מ-50 גופות מוטלות על רצפת האולם הגדול. טוב שלא חזינו גם בוידוא הריגה. כמו שמישהו חזה ימים ספורים לפני צאת הספר, רולינג עשתה את הבלתי ייאמן והרגה את אחד מהתאומים, בעוד השני יצא בריא ושלם, מינוס אוזן. אבל מה זו אוזן כרותה לעומת טדי הקטן (אגב- או שלא הבנתי או שרולינג אכן לא הסבירה- האם הוא אדם זאב או לא?), שרק נולד וכבר, בסמליות נוראית לחייו של הארי`לה, נותר יתום? מה זו אוזן כרותה לעומת מותו הכה-אזכרי של סוורוס סנייפ, שמת בלי לדעת שהארי יסלח לו וביום מן הימים אף ייקרא לבנו על שמו, באומרו ``אתה נקרא על שם מי שהוא ככל הנראה האדם האמיץ ביותר שהכרתי``.

אולי תגידו "אבל במלחמה כמו במלחמה..."- אני מודעת לעובד שחייבים להיות קורבנות ואפילו לא מעט מהם, אבל ריבוי המיתות בספר הזה גובל ברצח עם. יתר על כן, אם בספרים הקודמים יכולנו לרכז את האבל בדמות אחת ולעכל לאט לאט את אובדנה, הפעם, אני לפחות הרגשתי שאף על פי שלא יכולתי להמנע מלהזיל לא מעט דמעות אחרי מות כל דמות, לאורך זמן לא הרגשתי כל כך עצובה בשל העובדה שהן אינן עימנו יותר. לדעתי, עדיף היה אם רולינג הייתה מקצצת במספר הרציחות ובמקום זה נותנת לקורא להתאבל, לעכל, לשכוח ולסלוח.

ואולי, אני מרגישה מאוכזבת רק בגלל שרק אתמול [נכון לכתיבת הודעה זו] סיימתי את הקריאה הראשונה, וכמו שקרה לי עם השישי, זה עדיין מרגיש כמו אוסף של הרפתקאות מבולבלות, או לחילופין אוסף פאן פיקים,  שלא מתקשרים ליצירה שלמה שהיא ה-ספר השביעי, ובקריאות נוספות אשנה את דעתי.

פורסם במקור שלשום, בפורום הארי פוטר בנענע.