"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"

אני מתנגדת לכל הקונספט של יום כיפור באופן כללי, ונגד הצום בפרט. יש לי תחושה שעבור רבים הצום הוא בעיקר אקט של "טוב, יופי, צמתי, התעניתי וכו' ועכשיו כל חטאי נמחקו". בוודאי שאני מודעת לעובדה שזה נשמע מאוד ילדותי ורדוד מצידי, אבל אני באמת לא מאמינה בדרך הזו, מסיבה פשוטה. אם חטאתי, אני אצטער ואבקש סליחה ממי שצריך לבקש סליחה, מתי שצריך לבקש סליחה, ולא ביום כיפור.

היו כמה שנים שצמתי - סתם, "כי כולם צמים". אחר כך הפסקתי, וביום כיפור בשנה שעברה צמתי סתם כדי להראות לעצמי שאני מסוגלת. (כוח רצון וכו'. אני לא מפתחת נטיות אנורקסיות, תודה ששאלתם). השנה אני לא מתכננת לצום כי פשוט לא מתחשק לי. אני לא רואה בצום או בהמנעות ממה-שזה-לא-יהיה עינוי, או משהו שיגרום לי להרהר במעשיי וחטאי. מצד שני, אלי לא בטוחה שיש משהו שיגרום לי לעשות את זה. 

"רבים מאלה הרואים עצמם כחילונים, ואינם פוקדים את בתי הכנסת בשאר ימות השנה, פוקדים את בתי הכנסת ביום הכיפורים, ורואים את משמעותו הטקסית והסמלית חשובה ובעלת ערך, וכהזדמנות לבקש סליחה מכל האנשים שנפגעו ממעשי האדם." [ויקי]

אני סולדת מאנשים שיום יומיים לפני יום כיפור ניגשים (או, אם תרצו, ניגשים וירטואלית) לכל אחד ממעגל חבריהם הקרובים או הקרובים פחות מבקשים "סליחה אם פגעתי בך", בליווי חיוך מבוייש (או מבוייש פחות). זה צבוע. וחסר טעם. והסליחה הזו נשמעת כל כך לא אישית או כנה. או כמו משהו שיש בו כוונה או חרטה אמיתית. רק יציאה מידי חובה.

למען האמת, אני שונאת את הפוסט הזה. הוא מנוסח רע, מפוזר, וסתמי. חשבתי להתייאש ולהפסיק באמצע הכתיבה, כרגיל, אבל החלטתי בכל זאת להמשיך כדי לדחוק את הפוסט הקודם אחורה. הוא מדכא אותי. ואני באמת לא צריכה עוד דברים שידכאו אותי כרגע. צום קל, חתימה טובה וכו', אם תרצו.

עריכה (21/09 12:12): הנה מישהי שידעה לנסח את זה יותר טוב