אני לוקחת בחזרה כל דבר שאמרתי על השביתה  זה היה תמיד וריאציה כלשהי על "די נמאס, אני משתגעת משעמום ואני רוצה את השגרה שלי בחזרה". אחרי ארבעה ימים שנראים כמו הרבה, לא תזיק לי עוד איזו הפסקה. השגרה שכל כך רציתי התבררה כרוטינה מתישה של לקום מוקדם מדי, לחזור הביתה מאוחר יותר, ובאמצע רק לרצות ללכת, לא חשוב לאן, רק לאנשהו.

זה רע, התרגלתי יותר מדי לחופש שלי ולמרחב הפרטי שלי ול-לא לדבר עם אף אחד ולא להיות מחוייבת לשום דבר. בלי לוח זמנים, רק לקום בבוקר וללכת לישון. ובאמצע? מה זה משנה בכלל. עכשיו אני סובלת מכל רגע בבית הספר, יושבת בכיתה ומגלגלת עיניים אל מול מורים טרחניים, או מורים אדישים, או מורים לחוצי-בגרויות. כל החומר נמחק לי ואני מרגישה מטומטמת מתמיד. כל מה שנשאר לעשות הוא לשבת בכיתה שעה אחרי שעה, לספור דקות לאחור, עד סוף השיעור, עד ההפסקה ועד הצלצול הגואל בסוף היום.

אני שונאת את הצביעות בבוקר ובהפסקות שצריך למלא בשיחות סתמיות להחריד רק כדי לא לשתוק. ולא להראות עייפה או חלילה לא מרוצה או מדוכאת כדי שלא יציקו לך בשאלה הנצחית "מה קרה?" (ואפשר רק לנחש מה התשובה הנצחית), תמיד לחייך מין חיוך ריקני ולהגיד שלום ומה נשמע ומה שזה לא יהיה. כשאני לבד אני יכולה לכבות את האור או לעצום עיניים, כשאני מוקפת באנשים אני לא. לא לאבד ריכוז לרגע כי יכול להיות שדווקא עכשיו המורה תפנה אלייך. לדחות את זה ואת זה ואת כי פתאום יש לך מבחנים (!) ושיעורים (!) ואת צריכה לקום מחר בשש ורבע בבוקר, אפילו שקר וחשוך והרבה יותר טוב לי להשאר לישון עד 10 מתחת לפוך.

ונוסף על הכל, שכחתי איך לכתוב. תרתי משמע. להקליד אני יודעת, לכתוב זה כבר קצת יותר מסובך. כשרע לי אני תמיד שומרת בפנים. במקום לסיים שיעורים, אני פה. אני לא יודעת מה אני עושה פה בכלל. אני ארשום לי לברר את זה ואחזור אליכם. בחופש. אה, זאת אומרת, כשיהיה אחד כזה, מתישהו.