"כשהייתי סטודנט ועבדתי בתור קוסם גידלתי יונה וארנב במרפסת. את היונה החזקתי בכלוב קטן שהיה תלוי מהתקרה, כל שכל היום הייתה יכולה להציץ מהחלון אל החוץ, ואת הארנב החזקתי בארגז עץ מלבני שתוכנו רופד בנסורת. הוא היה ארנב אנגורה שחור עם עיניים כחלחלות, מעין מוטציה גנטית של חיית בית, שקט ונוח, שהסתפק בנת האוכל היבש שלו, בצלוחית מים ובהופעות שבהן השתתף כשלוש פעמים בשבוע כשפן שנשלף מהכובע.

את היונה הייתי מוציא מתוך מטפחת, בטכניקה הידועה של החלפת מטפחות. הייתי עוטף אותה במטפחת אחת ומצניע אותה בכף ידי, בזמן שדחפתי מטפחת זהה אל האגרוף, ואז, בזריזות רבה, הייתי מחליף בין המטפחת עם היונה והמטפחת שביד, וכשהייתי שולף אותה, לקול קריאות התדהמה של הילדים, הייתי מחזיק ברגליה והיא הייתה חובטת בעוצמה עם הכתפיים, מה שהיה מקנה לה מקראה גדול יותר. את הארנב הסתרתי בתחתית הכפולה של הכובע, וכיוון שזה היה התעלול האחרון של המופע – משום שאחרי שנשלף הילדים מיד רוצים ללטף אותו – הייתי מכין את המערך מאחורי וילון שחור.

באחת ההופעות שערכתי בשכונת דניה, לפני קהל של שלושים ילדים כבני שלוש עד חמש, תחבתי את היד אל תוך הכובע, וכשהסטתי את התחתית הכפולה לא חשתי את הארנב נרתע למגע ידי בתגובה אינסטינקטיבית לבהלה, ולמרות שהיה לי ברור שמשהו אינו כשורה, פעלתי גם אני ברפלקסיביות ושלפתי אותו מת, פגר של ארנב אנגורה שחור, ומיהרתי לתמוך בו בשתי ידי כדי לתת לו צורת חיים, וכשהילדים התחילו לצרוח משמחה למראה הפלא תחבתי אותו חזרה אל הכובע, כיסיתי אותו בתחתית הכפולה וחבשתי אותו על ראשי.

אני זוכר את כובד הארנב המת על ראשי חבוש הכובע בעודי מאלתר תרגיל של הוצאת יונה מהשרוול. אך כצפוי, תעלול הארנב מיצה  את תשומת ליבם של הילדים, והם עטו עלי כדי לנסות לחלץ אותו ממני. למרות שהתעלולים הללו עובדים על ילדים בצורה מופלאה, הם לא ממש מאמינים בקוסמות לשמה, ולכן היו בטוחים שהחבאתי את הארנב בכובע ולא העלמתי אותו מעל פני האדמה, ובקושי הרשו לי ללכת. גם המבוגרים התורנים ניסו לשכנע אותי לשלוף שוב את הארנב כדי לתת לילדים הזדמנות ללטף חיה, ונחלצתי מכך בעור שיני.

באותה תקופה התחלתי לצאת עם נורית, ואני זוכר את עצמי מספר לה את שאירע, ואיך לפתע כיסתה את פניה בידיה והחלה בוכה חרישית, כאילו הייתה זאת אבידה שלה. מאז אותה הופעה לא קניתי עוד ארנב, אלא הגעתי להסכם עם בעל חנות החיות שאשתמש באחד הארנבים שלו במורה לכמה לירות. בכל חמש הופעות הייתי יכול לקנות ארנב חדש, ובכל זאת העדפתי לשלם את הכסף.

שבועיים אר כך הורדתי את כלוב היונה מהמתלה שלו, ונסעתי יחד עם נורית לשחרר אותה בכרמל.

נורית עשתה מזה טקס לא קטן, ואני התאמצתי לשדר אדישות למרות שגם בי אחזה התרגשות. שלפתי את היונה מהכלוב ואחזתי בה בידי גבוה מעל הראש, כמו מישהו שמנופף בגביע, והרוח החזקה בידרה את שערה האדום של נורית, שנראתה לי אז כמו פיה. פתחתי את ידי והיונה פרחה, ובתוך שניות נעלמה מעינינו, ונורית, כיאה לסטודנטית למדעי הרוח,מלמלה משהו בדבר החופש המוחלט. באותו לילה התעברה. כך לפחות נטינו להאמין כשהתברר לנו שהיא בהיריון, וחישבנו ומצאנו שזה קרה בלילה של היונה.

בתקופת ההיריון של נורית השתעשענו במחשבה לקרוא לילד יונה, לא משנה אם יהיה בן או בת, אבל עד מהרה שכנו את הגחמה הזו, וגם האנקדוטה ההיא והז'רגון הקטן שפיתחנו סביבה שקעו ונעלמו. חוויות אחרות כיסו על האירוע הזה, שמשום מה חוזר ועולה בזיכרוני דווקא כאן, באפריקה, רחוק שנות דור ממי שהייתי אז. ככל שנוקף הזמן נצברות עוד ועוד חוויות שהופכות לזיכרונות, והזיכרון חוזר שוב ושוב לאותם מקומות, וכל מה שהתרחש בין מה שאתה זוכר לבין מה שאתה שוכח – כמו לא קרה."

- גשר, ערן בר-גיל, עמ' 125-127.