"בֶּרְת, שבאה שלוש פעמים בשבוע לנגב את האבק, נתקלה אתמול באחת המחברות. מספר 1, נדמה לי. "אז זה מה שאתה עושה, מבזבז נייר!". הסתכלתי עליה. [...] היא לא חיכתה לתשובה והמשיכה לנקות ולסדר, שרה פזמונים טפשיים שמסתובבים לה בראש מאז שהייתה בת עשרים. [...] הייתי שמח להסביר לה קצת, אבל להסביר מה? שאני מתקדם לאורך השורות כמו בדרכיה של ארץ לא נודעת, ובה בעת מוכרת לגמרי? הרמתי ידיים.

וכשהסתלקה, חזרתי לעבודה. הכי גרוע זה שלא אכפת לי מהמחברות. עכשיו אני במספר 4. כבר אין לי מושג איפה נמצאות מספר 2 ומספר 3. בטח איבדתי אותן, או שבֶּרְת הבעירה בהן את האש באח. מה זה משנה. אין לי חשק לקרוא את מה שכבר כתבתי. אני כותב. זה הכל. זה קצת כמו לדבר אל עצמך. אני משוחח עם עצמי, משוחח על ימים עברו. משבץ בשיחה כמה דיוקנאות. חופר בלי ללכלך את הידיים."