"צפיתי בבני האדם מרחוק וערכתי רשימות. מדי פעם העזתי לשאול את אלפונסו, או את רותם, או את דורית מהסנוקר שבסוף הרחוב, ובעיקר את רומאן, אביה של אלכסנדרה, לעצותיהם בנושא הזה, שהיה, ככל הנראה, פשוט למדי לכולם אבל מסובך מדי בשבילי. מילאתי מחברות שלמות בדברים האלה.

כשאיש או כלב או חתול מתים זה עצוב.
שזבוב או פרה או דג מתים זה לא.

מאוחר יותר, בכתב יד בוגר בכמה חודשים, הוספתי פיסת מידע חדשה שנרמזה לי בעקיפין דרך דורית ואחר כך ביססתי דרך ניסוֹ:

יש דגים צהובים שדווקא כן עצוב כשהם מתים."

("מרחוק" [עמוד 26] מתוך "תושבי חדר הילדים"/ גון בן-ארי)

-

"נזכרתי בכל בפעמים האלה שעשיתי טעויות בחישוב ומבטו היציב של רותם הוכיח אותי - כמו הפעם שנסענו לדיונות ליד כפר ויתקין ורותם רץ אחרי פרפרים. הוא ואימא שלי דיברו על כמה שפרפרים זה דבר יפה, וכמה הם חופשיים וכמה נעימים וכך הלאה. [...] בדיוק באותו היום למדתי בשיעור טבע בכיתה על פרפרים, והלב שלי נקרע בלבטים, האם לחלוק את פיסות המידע שבתוכי עם אמי ועם רותם? האם זה לא מה שבן אדם היה עושה?

'כל פרפר שאתם רואים הוא בעצם גוסס,' אמרתי. התאמצתי לחייך. 'מה?' אמרה אימא שלי. 'גוסס' התעקשתי. 'באמת!' למדנו את זה עם חוה. הם כולם מתים אחרי יום.' חיכיתי לליטוף שיבוא. רותם חנק אותי במבטו.

אני חושב על זה עכשיו ומצטמרר מחרטה. תמיד כשאני נזכר בזה אני עוצם את העיניים וחושב, קונטרול זי, קונטרול זי, קונטרול זי."

("פרפרים זה דבר יפה" [עמוד 24] מתוך "תושבי חדר הילדים"/ גון בן-ארי)