אני לא רוצה להיות זו שהורסת את פרצי הפטריוטיות שנראים כאן לאחרונה (ע"ע "בנק הפועלים מזמין אתכם לתלות את דגל ישראל לרגל חגיגות השישים" וגם ידיעה בחדשות לפני שבוע: "כמחווה לחגיגות השישים שיחררו צוללנים באילת [או משהו] שישים סוסוני-ים במצפה התת-ימי באילת" [בחיי, מילה במילה]), אבל עליי זה לא ממש עובד.

היום ישבנו במעגל והתוכנית הייתה, ובכן, "לקיים דיון", כשבפועל מעט אנשים התנדבו לדבר ועוד פחות הקשיבו, והדבר הכי מעניין היה חלוקת ההסיכות שבית הספר הואיל בטובו לחלק לנו בתור "שי צנוע לרגל חגיגות השישים למדינה". המחנכת שלי, הידועה בשיעורי החינוך חסרי המעוף שלה, מצליחה אף להתעלות על עצמה בימי זיכרון. כאילו שלא עברנו בדיוק את אותו הדבר בעשר השנים הקודמות במערכת החינוך, היא מצאה לנכון לשאול מה אנחנו מרגישים לגבי יום הזיכרון והגיוס לצה"ל וההגנה על המדינה. אחרי שהדיון הוסט לויכוח על בנות בתפקידים קרביים, החליטה המחנכת שלי שדיברנו מספיק על יום הזיכרון וכעת, ילדים, מה אתם מרגישים לגבי העובדה שמדינת ישראל חוגגת היום שישים?

אחרי שמיצינו את הסבב של "כל אחד יגיד הישג אחד ואתגר עתידי של המדינה" (שזה, אגב, מה שעשינו בכל שיעור חינוך בשלושת החודשים האחרונים) קיבל אחד התלמידים רשימת "60 סיבות לאהוב את ישראל" (נסו לנחש כמה פעמים הופיעה המילה 'פלאפל') והתבקש להקריא אותה בפני כל הכיתה. אם להגיד בעדינות, זה היה אוסף של קלישאות חבוטות שגרם לי לגלגולי-עיניים בלתי רצוניים.

למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים "אני אוהב את המדינה"?
מהי 'המדינה'? הכנסת? הממשלה? הרשויות? האנשים במדינה? האדמה, הארץ? אני טוענת שאנשים אוהבים את המדינה שלהם [כל מדינה לצורך העניין] מתוך ברירת מחדל. דווקא די טוב לי פה, רוב הזמן, אז אני יכול להגיד שאוהב את המדינה. וזה לא משנה אם המדינה שלי מושחתת או צבועה או גזענית, או מנצלת תקציבי ענק למטרת זיקוקים ופירוטכניקה ודגלי ענק שוברי-שיא-גינס על פני ניצולי שואה, חינוך, נכון?