"החיים שלי ארוזים. לא לגמרי, יש לי עוד שבוע עד המעבר, ואני חיה בתוך הבלגן. כבר המון זמן לא ניקיתי, אין לְמה. הרצפה כבר שחורה בכמה מקומות, האבק מזמין את קרובי המשפחה לביקור, למה לא, שישנו לי על הספרייה. אני מסתכלת לפעמים על כל זה מהצד ולא ברור לי: אני הולכת או מגיעה, פורקת או אורזת. כמעט בכל שנה אני עוברת את זה, אני כבר מיומנת להחריד בעניין. עושה לי מסעות לכלובי הארגזים של הסופרמרקטים, בוחרת את הטובים ביותר, מתכננת את הסידור לפי גודל המוצרים. מכינה לעצמי מסקינגטייפ עבה, ארבעה גלילים וגם שני לורדים עבים, אחד תמיד מחליט באמצע האריזה להסתבך בכדור אבק נסתר. אני מפסיקה לזרוק עיתונים כמה שבועות לפני כן, עושה סקר מחירי הובלה.

אני מומחית בתחום, לא מצליחה להשתקע, אני יודעת מההתחלה שזמני במקום קצוב. לפעמים חודש אחרי מתעורר בי רצון לעזוב, למצוא איזה אידיוט אחר שייקח את הדירה ולחפש לי סוף-סוף בית. בסוף אני נשארת, אומרת לעצמי שזו רק שנה אחת, שאין סיכוי שאני מחדשת את החוזה אחריה. מזיזה את הרהיטים, משנה את הסדר, מנסה לייפות קצת את המראה.

שום דבר מזה לא עוזר. אין לי מושג איך יוצרים תחושה של בית. זה לא הווילונות, לא הרהיטים, לא התאורה, זו איזו איכות שאני עדיין לא יודעת את טיבה. משהו חמקמק כמו הצבע ארגמן. זה מין אדום כזה, אני יודעת, אבל לארגמן יש יותר איכות מלכותית מגוון קבוע. נדמה לי שכל צבע, שיש בו איזו בהירות שמביאה איתה נשימה עמוקה יותר, הוא ארגמני לרגע. כל צבע יכול להיות ארגמן. אפילו שחור יכול. בתנאים הנכונים גם הוא יגרום לאיזה רעד ארגמני קל."