אני אתחיל מההתחלה. לא, בעצם, אני אתחיל מהסוף. תחילת הסוף. מחר יש לי מתכונת במתמטיקה. אחריה אפרד מבית הספר בברכת חג-שמח ומחשבות על עוגות גבינה (וילדים קטנים שמשפריצים לי מים על החלון וכו') - ומיד אתחיל ללמוד לתכונת בהיסטוריה. כן, חג שמח אינדיד. אבל העניין שלשמו התכנסנו הוא המתכונת במתמטיקה.

כשבמתמטיקה הייתה חשבון ופיתגורס היה סתם איזה יווני שאפשר להתבלבל בינו לבין נו, המדען המטורף ההוא, שיצא מהאמבטיה בצעקות 'אאוריקה' נרגשות- הכל היה טוב ויפה. באמת. העולם היה עולם ללא איקסים, שלא לדבר על f של x, או השם ישמור, גזירת פונקציות. מקסימום, בפינת האתגר בחוברת חשבון היו מדי פעם תרגילים שכללו - אבוי - נעלמים בצורות של עיגולים, משולשים וריבועים. מי שמע אז על איקס בשנייה ועל קוסינוס בריבוע.

אחר כך הגיעה כיתה ח' ואיתה מורתי השנואה ענת. אני כבר לא זוכרת מה בא קודם, הקול המעצבן שלה ונטייתה לדמיין אותי מדברת בשיעורים שלה, הטבלאות של טענה-נימוק משיעורי גיאומטריה, או מה מהם שנאתי קודם. מיותר לציין שאז הצורות הנחמדות מחוברת חשבון ביסודי הפכו ל-x ו- y, ואלפא וביתא, או לחילופין לשרטוטים מלאי זוויות ואנכים ומקבילים.

עם הציונים שהלכו והדרדרו הלך ונעלם גם הביטחון העצמי שלי, שאמנם אי אפשר להגיד שהיה גבוה במיוחד מלכתחילה (אם כי בדיעבד היה לי יותר ממנו אז מאשר היום.) זה לא רק המתמטיקה, אלא פשוט העובדה שפתאום לא הייתי טוב בהכל, וזה תסכל אותי כל כך. לא יכולתי להבין מאיפה זה נובע בכלל, ולאן בדיוק נעלמה הילת הילדה-המחוננת-(באמת!)-שמצליחה-בהכל, שנדמה שהייתה שם תמיד. אולי זה בגלל שפתאום הייתי צריכה ממש לעבוד כדי להצדיק את הציונים שלי.

וסבלתי מזה נורא. שנאתי שנאת נפש את כל שיעורי מתמטיקה הארוכים, הלא-נגמרי-לעולם, ואת הימים בשבוע שכללו אותם. גם היום אני מתעוררת בתחושת הקלה שאני לא יכולה להסביר בימים שאין בהם מתמטיקה. בכל אופן. לתיכון הגעתי איכשהו עם ציון שנתי סביר אך לא מזהיר, ומשם הכל התקלקל. אתרע מזלי והמחנכת שלי בכיתה י' הייתה גם המורה שלי למתמטיקה, וגם אותה - סופרייז סופרייז - שנאתי מהרגע הראשון. ואני שונאת אותה עד היום, אפילו שהשנה היא לא מלמדת אותי [אבל עדיין מחנכת] זה נבע מזה שהגישה שלה כוללת התלהבות כמעט פתטית מתרגילים נבזיים במיוחד בשילוב התנשאות טבעית כלפי כל חומר שהוא שאלון 5 ומטה, או בהגדרתה במתומצתת - "שטויות" [יש לומר בליווי תנועת יד מבטלת ומצמוץ חסר סבלנות].

כמובן, נכשלתי אצלה בערך בשלושה מבחנים ברצף, אחר השתפרתי איכשהו, או שהמבחנים נעשלו קלים יותר. בכל מקרה, אחרי שהייתי בטוחה שאין לי סיכוי להגיע ליותר מ-4 יח"ל בשיבוץ לי"א, גיליתי שהצין שלי מוגדר 'גבולי'; וששובצתי דווקא ב-5 יח"ל. השנה, למרבה הפלא, לא נכשלתי (זה, ובכן, 'גבולי'), אבל זה כמובן רק בשאלון 005. המצב שלי ב-006... הממ, לא מדברים על זה.

אני שונאת מתמטיקה. לא, מתעבת. יש מילה חזקה יותר ממתעבת? אם הייתה הייתי משתמשת בה. אני מתעבת את המקצוע, לא מבינה אותו, לא רוצה להבין אותו, לא יודעת לְמה הוא טוב (עם טריגונומטריה, כאמור, לא קונים במכולת, ואפילו לא עם משולשים חופפים) חודשיים במגמת פיזיקה בשנה שעברה הבהירו לי שפיזיקאית אני כבר לא אהיה, אז למה לכל הרוחות אני צריכה את כל זה? המקצוע הארור הזה ממרר לי את החיים.

כן, קראתי את המשפט הקודם והשארתי אותו למרות הפתטיות שבו. אני יודעת, אני יודעת, כל העניין הזה פתטי במיוחד. "גם כן, ביג דיל" יאמרו הבר-אילנים ושאר גאוני המתמטיקה למינהם, "אפשר לחשוב, בסך הכל בגרות". אני יודעת, אני מגזימה. החיים שלי [זהירות, דרמה קווין] היו נראים כל כך הרבה יותר טוב בלי המקצוע הארור הזה. מתמטיקה מביאה אותי לשפל נוראי- בימים שלפני מבחן אני נמצאת במצב שאפשר לדמות לתסמונת קדם-וסתית (סוג של פיצוי נבזי?): אני עצבנית להחריד, בוכה מכל שטות (אתמול שברתי שיא) ומסתובבת עם כאב בטן מדומה(!).

אני אלך לי לחקור פונקציות, להטיח ברצפה ספרים של בני גורן ולקוות לטוב.