ביום רביעי אחרי הבגרות באנגלית נסענו (להלן "החבורה") ספונטנית לתל-אביב לחגוג יום הולדת באיחור לחברה.(ובכן, מבחינתי זה היה סוג-של ספונטני: -"אימא, אני נוסעת היום לתל-אביב" -"מה? איך? מתי?" וכו' -"ברכבת, ואז אוטובוס עד בית האופרה. אנחנו הולכים לים" -"אהמ. איך תחזרי הביתה מהרכבת?" -"לא יודעת, אני אסתדר" -"הממ, טוב, תדברי עם אבא"). בכל אופן.

אחרי שאיחרנו בערך ל-3 הרכבות שתיכננו לעלות אליהן ורצנו בין רציפים, עלינו לרכבת הנכספת, הצלחנו לתפוס לנו קרון שלם וריק והתחלנו להצטלם בו כמו לא ראינו כלי תחבורה מעולם. אחר כך עלינו על מונית שנוסעת לכיוון שהתברר ככיוון ההפוך מחוף הים, ולמרבה הפלא גיליתי שאני לא היחידה שלא מתמצאת בתל-אביב (לצורך העניין, או בשום מקום אחר בעצם). אחרי שהצלחנו לעלות על האוטובוס הנכן ולהדחס בו בין עשרות תל-אביבים מיוזעים הגענו לבית האופרה. בדרך לחוף ראינו מועדון שקידם את מבקריו בפוסטר ענקי של ספק בת-ים ספק דוגנית פלייבוי לבושה ביגוד תחתון שלא משאיר הרבה מקום לדימיון, ושלט קטן שהודיע "הכניסה בלבוש הולם בלבד". זה היה מאוד משעשע וסיפק מקור לשלל בדיחות פרטיות למשך שאר הערב, כמובן.

בים שכשנו רגליים, (או במקרה שלי, הרטבנו את המכנסיים ומילאנו את הנעליים בחול), הצטלמנו וחישפנו מדוזות, חיפוש שלא העלה דבר והוביל למסקנה שאכן, בתל אביב אין מדוזות שמתחפשות לשקיות ניילון אלא רק שקיות ניילון שמתחפשות למדוזות. מתות. אחרי שנשנשנו ביסלי וניערנו את השמיכות שמנו פעמינו לכיוון המקדונלדס הקרוב, אלא שהסתבר שאין לנו מושג איפה הוא נמצא על אף השלט שהכריז "100 מטר בלבד". בסופו של דבר התיישבנו במסעדה סמי-פלצנית על הטיילת ואכלנו פסטה לא טעימה בעליל.

כמובן שפספסנו גם את הרכבת הלפני-אחרונה ולכן נאלצנו לחכות בתחנת הרכבת השוממת במשך שעה. תחנות רכבת בשעות הלילה הן מקום מוזר מאוד להיות בו. מדי רבע שעה עברו מאבטחים (שלא יודעים דבר וחצי דבר על לוח הזמנים של הרכבת, מסתבר) וסתם תמהונים (קצת שיכורים) בדרכם לנהריה, ומדי כמה דקות עברה רכבת שאינה הרכבת שלנו באחד הרציפים. כל פעם כזו לוותה בהקראה מונוטונית של התחנות. תחנות רכבת הן המקום היחיד מלבד שיעורי לשון שבו אפשר לשמוע מישהו אומר 'רחובות' ו-'כפר סבא' במלרע.

ב-23:20 ברכבת פגשתי מישהי שלומדת אתי אנגלית וידיד שהיה אתי בבית הספר היסודי ובחטיבה. העלנו זכרונות ואז הוא סיפר שמתחילת החופש הוא עובד בשתי עבודות, מ-5 בבוקר עד 11 בלילה כדי להרוויח כסף לנסיעה לארצות הברית. "לבד?" שאלתי, -"לבד לבד, בלי הורים, בלי חברים. רק אני." -"..." -"למשך חודש או אפילו יותר, לא למקמות שתיירים מגיעים אליהם בדרך כלל, משהו פחות קונבנציונלי... אני מתכנן להשאר קצת אצל קרובי משפחה ואצל משפחות יהודיות שם ולטייל, הרבה." -"וואו. בהצלחה". אני לא יודעת, לחשוב שאנשים בגילי ממש עושים דברים גדולים כאלה, ומה שאני עושה בחופש זה לעבוד בשוקי עשרה ימים כדי לשלם לקורס פסיכומטרי, ואחר כך ללכת לאיבוד בתל-אביב.

אני בכלל לא בטוחה שיש כאן פואנטה.