• הבגרות במחשבים. הייתה, ואני יכולה להגיד שעברתי את זה- עברתי בגרות ראשונה. לא הייתי לחוצה כי לעומת המבחנים הפנימיים של בית הספר במחשבים, חצי מהבגרות הוא ממש בדיחה. הגעתי ב-12, ובשתיים עשרה ועשרים כבר ישבתי בכיתה (דווקא חדר תנ"ך, שמעורר בי אסוציאציות של שיעורים ארוכים ובלתי נגמרים) עם עוד כ-20 תלמידים, לחוצים, רועדים ומתפללים רק לעבור את זה בשלום. המשגיחה האנטיפטית-פרנואידית נכנסה. קיבלתי מדבקה ירוקה מכוערת עם כל מיני קודים, השם שלי ומס' תעודת הזהות, ועוד אחת רק עם קודים, ואז את מחברת הבחינה. "עט כחול או שחור בלבד, אין להשתמש בטיפקס", "הצד הימני של הדף משמש לטיוטה בלבד", "יש לכתוב על הכריכה החיצונית את שפת המחשב...בלה בלה". כל הרשמיות הזו הפחידה אותי יותר מהמבחן עצמו. והשוקולדים, החטיפים, הפחיות והבקבוקים (שאף אחד לא אכל, אגב, רק אני רשרשתי קצת בעטיפת הקינדר בואנו לקראת סוף המבחן, כשהייתי בטוחה שיש לי מספיק זמן לאכול).
  ואז- בחינת הבגרות עצמה. המשגיחה מניחה את הטופס בקצה השולחן. "אפשר להתחיל?". "עוד חמש דקות! לא להפוך עדיין טפסים!". -"אפשר להתחיל?" -"עוד שתי דקות, סבלנות. הבחינה מתחילה רק ב-12:30". -"אפשר להתחיל?" -"כן, קדימה, בהצלחה." אז החלק הראשון היה קל למדי, אבל מי כמוני תטעה דווקא באחת השאלות האלה, הקלות עד גיחוך. דקה אחרי שיצאתי מהחדר, נזכרתי ששכחתי להוסיף משהו, טעות קטנה ומטופשת, ואני כבר מתחילה את הציון מבערך 94, כי הוגשתי על 90. החלק השני היה נחמד וסביר, ובחלק השלישי פתרתי כמעט שאלה שלמה, נתקעתי במשהו קטן, בזבזתי המון זמן ובסוף החלטתי לעשות שאלה אחרת. אבל היי, העיקר שזה מאחורי. (ועכשיו- לחרוש להיסטוריה, הידד!)
  
  
• והיום בפינת האין לי-מזל-עם-מכשירי-חשמל: נגן ה-mp3 החדש והמושי-מושלם שלי הצטרף לטרנד ה"שביתות ועיצומים" שפקד את ארצנו לאחרונה. הוא נדלק וזוהר לו באורו הכחלחל והיפהפה, וכאן זה נגמר. תפריט? לא. אחורה? קדימה? מה פתאום. נעילת מקשים? לא. פליי? הצחקתם אותו. לא מגיב, וזהו. "זו לא את, זה אני"- שמרתי עליו כעל אוצרי היקר ביותר, הוא לא נפל אף לא פעם אחת, הקפדתי לא ללחוץ חזק מדי ולנהוג בו בחיבה ובזהירות. אפילו שמתי אותו בנרתיק המכוער המצורף באריזה, אז למה זה מגיע לי? :'(
  ואם חשבתם שזה הכל- הו לא. אם זה היה קורה בפעם הראשונה, ניחא- תקלה חד פעמית, קורה. אלא מה, את ידידי החדש רכשתי לפני חודש, כשזה החליט בפעם הראשונה שלא נאה לו לפעול. לקחתי אותו לתיקון שארך שלושה שבועות, בסופו הודיעו לי שאין תקווה ובתוקף האחריות על המוצר אקבל נגן חדש, זהה. מסתבר, שגם ידידנו החדש הולך בדרכי אחיו ז"ל ומשאיר אותי חסרת מוזיקה למשך חודש.
  
  
• המבחן הארור במתמטיקה, שנדחה להקלתי העצומה בעקבות הגל האמור של שביתות המורים, יתקיים, מסתבר, ביום ראשון. מלבד שלוות הנפש (חה) המעורערת שגורמים לי בדרך כלל מבחנים במתמטיקה ותחושת ה"אני-אכשל-ממילא" שבדרך כלל מתבררת כנכונה, הספקתי לשכוח את כל החומר ואני לא מוצאת כוח להתחיל ללמוד. אני יודעת (הוכח בשלושה מתוך ארבעה מבחנים קודמים השנה), שלא משנה כמה אשב ואחרוש למבחן, אני לא אצליח להגיע ליותר מ-70, וזה מתסכל כל כך.
  
  
• וקיטור אחרון חביב: מאז "יונה ונער" של מאיר שלו, ספר מצויין אם כי מעט הזוי בחלקו, אני נתקלת בספרים גרועים, נמרחים, משעממים וחסרי פואנטה לחלוטין. מישהו יכול להמליץ לי על ספר ממש טוב? אני אשמח מאוד.

בברכת ברוך שפטרנו מהביזיון אק"א ההופעה של טיפקס באירוויזיון.

סופשבוע רגוע!

(שוב ממחשב אחר לזמן מוגבל)

זהו זה, נמאס לי . הרגשתי צורך להנציח כאן את תקופת הימים הנוראים הפרטית שלי: שלושים ושלושה ימים בלי מחשב. הכל היה בסדר עד ששמעתי את "יונתן שפירא, תעשה לי ילדים" בגלגל"צ בפעם השלישית(!) בחצי יום. ואיך הגעתי לשפל כזה? מאחר ועדיין (הסבר יבוא) אין לי מחשב, והכל קרה בטיימינג גרוע שכזה (הסבר יבוא), אין לי אף שיר בmp3 ומוזיקה ראויה להקשיב לה. הפתרון היחיד הוא רדיו, כלומר כזה בלי יותר מדי פרסומות, ובלי שירי הדיכאון שאני ממילא זוכה לשמוע בלופים מחלונות השכנים, וזה רק גלגל"צ, עד שנשבר לי.

טיימינג גרוע, כבר אמרתי? האחד בספטמבר, יומיים לפני תחילת שנת הלימודים, מיצי המחשב נופח את נשמתו בקול תרועה ומשאיר אותי קומפיוטרלס למשך כבר יותר מחודש. ודווקא בתחילת הלימודים, דווקא כשזה בית ספר חדש, דווקא שכבה חדשה, כיתה חדשה, אנשים חדשים, ועוד לא דיברתי על לימודים. אין לי איך לעשות שיעורים בבניית אתרים, למשל, אין לי איך לעשות שיעוירם במחשבים, אין לי איך להגיש בוק ריפורט באנגלית, אין לי דרך להתעדכן בשינויים בבית הספר בכלל, אין לי אינטרנט, אין לי את הבלוג שלי, ובכל יום מישהו מודיע לי "הוספתי אותך למסנג'ר, למה את אף פעם לא מחוברת?", ואין לי מוזיקה (טיימינג גרוע, כבר אמרתי? מחשקתי את כל השירים בזכרון יום לפני שמיצי'לה קרס. נהדר)

אז עכשיו יש לי התקפי עצבים ואני נוטה לבכות ולרחם על עצמי לעיתים קרובת מדי. אני לא יכולה לעשות דברים אלמנטריים כמו לבדוק מילה במורפיקס כשאני כותבת חיבור באנגלית, לשאול בפורום מה השיעורים, לשמוע מוזיקה בזמן שאני מנסה להבין את החומר בפיזיקה, או סתם לגלוש באינטרנט שעות לא מטרה כשאני מתייאשת מלהבין את החומר בפיזיקה. [זה אבוד, אני עוברת מגמה.] אוף, אוף, אוף!

אז ככה, שבוע אחרי שהבנתי שאין תקווה להחיות את מיצי, החלטנו בשמחה ובששון: קונים מחשב חדש, הידד! דוד שלי (לא בדיוק, האמת, הוא מין קרוב משפחה מדרגה אחרת, עם רמת קרבה כזו שעדיף כבר לקרוא לו "דוד" מלהתחיל להבין מה הוא באמת) שהוא שכנאי מחשבים, או בכל אופן מישהו שמתעסק עם מחשבים, אמור לסדר לי (כי יש לו קשרים עם יצרנים, מהעבודה, וזה, ועם ביל גייטס גם, כי אחות של דוד של אחיין של הבן שלו, וזה) מחשב "טיפ-טופ, לא יתקלקל גם בעוד עשרים שנה!". או. מצויין- בדיוק מה שאני צריכה! שבוע- מ-קסי-מום שבועיים והוא אצלי, כן? "ב-טח! סמכי עליי."

אבל, דודי היקר גם במקרה היה אמור להתחתן בקרוב, וחוץ מזה יש לו "הרבה דברים על הראש", אז "סבלנות, אל תדאגי, עוד כמה ימים ואני מסדר הכל".

וכך זה נמשך עד היום. איזה מחשב ואיזה נעליים, אפילו את הפוסט הזה כתבתי על נייר. כמה מעורר רחמים.

ואני באמת מתחילה לרחם על עצמי. אני מרגישה כמו ילדת שכבות מצוקה ששמה מתנוסס בשולי התור לקבלת מחשב פנטיום 2 מצ'וקמק ממשרדי המועצה האזורית במבצע "מחשב לכל ילד". האמת, אימא שלי הציעה (אחרי שקיטרתי באוזניה במשך שעתיים) להרשם, אולי עוד ייצא מזה משהו.

עד כאן, בתקווה לחזור ולהרגיש בקרוב מגע מקשי מקלדת תחת אצבעותיי הענוגות בקרוב, אני, חסרת מחשב ואומללה מתמיד.