בביתן 27, הביתן הישראלי באושוויץ - חלל מרובע קטן יחסית, וחשוך - אנחנו יושבים על הרצפה הקרה צפופים מאוד. אני יושבת ליד הדלת, כמעט צמודה לקיר אבל לא ממש. אני מושכת את השרוולים של החולצה - כי חולצות מסע תמיד תהיינה במידה L לפחות - ומכסה את האצבעות הקרות-תמידית שלי.

יש שקט, וכשכולם נראחם כאילו מצאו להם סידור ישיבה מתקבל על הדעת, תמר מכחכחת בגרון ואומרת משהו שמתחיל ככל הנראה ב- "טוב, אז שמישהו... יתחיל". אף אחד לא נראה מעוניין במיוחד להיות זה שיתחיל, אבל מישהו בכל זאת מתחיל. בהתחלה יש שלושה-ארבעה שמות, שעדיין זוכרים בעל-פה, אבל אז נשמע רשרוש של דף מקופל שנפתח והרשימה נעשית ארוכה. ואז מישהו עומד מקריא ומקריא שמות מרשימה שלא נגמרת. יש עוד ועוד שמות וגם כשאני חושבת שזהו, לא - זו הייתה רק הםסקה כדי לנשום - והרשימה נמשכת. לא נעים לי לומר, אבל באותו רגע אני חושבת: די, שייגמר כבר. זה מספיק, באמת. אבל זה לא נגמר.

לא נעים לי להסתכל. לעמוד מול כולם ולדבר זה בטח גרוע מספיק גם בלי שמישהו יבהה בך. אז אני נמנעת מלהביט במי שמדבר, או באופן כללי בכל מי שנמצא בחדר. לא נוח לי לשבת ככה. הרגל נרדמת לי כל הזמן ואני מחליפה תנוחת ישיבה. אני מנסה לזוז בתנועה שלא תהיה יותר מדי מורגשת, כדי להשען על הקיר, אבל מישהו יושב שם וחוסם אותי. אני מזיזה את הרגל ומחליפה תנוחה שוב.

בכל רגע קמים אנשים מפינות אקראיות בחדר, נעמדים, מקריאים את השמות שלהם וחוזרים לשבת. בשלב מסויים הכל נשמע לי אותו הדבר ואני מפסיקה להקשיב. אני מורידה את הראש אבל אני לא בוכה. כשאלה קמה היא מתחילה לדבר ואז מפסיקה ומתחילה לבכות. היא מתיישבת ונרגעת קצת וקוראת את הרשימה הארוכה של השמות שאת כולם היא זוכרת בעל פה. כשארז קם עם הרשימה שלו הוא מקדים ומספר שהשמות שבידו אינם בני משפחתו שנספו - לו עצמו אין קשר משפחתי, הוא בכלל, הרי, עיראקי... אבל הוא התנדב בעזרה לניצולי שואה, ואת השמות שלהם הוא מקריא. אני לא מבינה את זה ברגע הראשון, והרשימה שלו ארוכה, אולי הכי ארוכה עד כה - ואז אני קולטת - אלה אנשים חיים. הם כאן. כלומר שם, והם היו כאן, כלומר - שם, והם בכל זאת כאן אחרי הכל.

התחלתי לכתוב את הפוסט על אושוויץ פעמיים והפסקתי. עכשיו הוא טיוטה או פוטנציאל לא ממומש, אני לא יכולה להמשיך. זה לא ש"קשה לי" או "הזכרונות מציפים אותי ברגע שאני מסתכלת בתמונה של צריף הילדים", חשוב לי להדגיש, זה לא. ידעתי שהייתי צריכה לכתוב במחברת שלקחתי אתי כמו שידעתי, עוד לפני שיצאנו, שאני לא לא אעשה את זה. רציתי לכתוב - וזה לא שלא היה מה, אבל באוטובוס ראינו סרטים ואכלנו ודיברנו, ולא נוח לכתוב, ושלל תירוצים; בערבים היו שיחות קבוצה וההמולה הרגילה של מזוודות-לובי-חדר-אוכל-מקלחת, ורעש במסדרונות ורעש בחדרים. הייתי עייפה מדי בנוסף לכל (מה שלא הפריע לי ללכת לישון ב-1 במקרה הטוב). אבל שם פשוט לא יכולתי לכתוב. אני יודעת שהייתי צריכה לכתוב. ואם לא, אז עכשיו. למה שלא תכתבי עכשיו, כל עוד את זוכרת? מה יישאר אחר כך אם לא מה שתכתבי. מה עם האנדרטאות. מה עם האבנים בטרבלינקה שאמורות להיות שם לנצח. בסדר, אולי לא נצח. אבל - ביתן עשרים ושבע? חשיבות ההנצחה. אבל מה יישאר לי.

אולי זה בכלל לא רעיון טוב מלכתחילה. אני בכלל לא מצליחה לנסח את מה שאני רוצה להגיד, עם או בלי קשר לפולין. אני קוראת את המשפט הזה ושונאת אותו. פעם יכולתי, או שחשבתי שיכולתי, בכל אופן - משהו השתבש. אין לי בעיה לכתוב דברים כמו "חוסר ההתאמה, לכאורה, בין התוצאות המוצגות באיור 2 לאלה המוצגות באיור 3 עשוי לנבוע מגורם שנוסף בניסוי א' [...]", או "בסיפור הקצר 'האדונית והרוכל' מאת עגנון מאופיינות שתי הדמויות הראשיות באמצעים שונים, כגון מוטיבים חוזרים, אנלוגיות, ניגדוים בדמות עצמה או ניגודים בין דמויות, תיאורי טבע ועוד". בלה בלה בלה. הצלחתי אפילו למלא שני עמודים שלמים בכתב הזערורי שלי במבחן בחיבור. ושלושה חיבורים באנגלית. לא, אין לי בעיה, להפך. ניסוחים קונקרטיים זה אני. אבל יותר מזה? כלום.

(טוב, לפחות זה.)