ניסיתי לתומי לעשות כאן משהו - נראה לי שלהמליץ על פוסט לעמוד הראשי - וישראבלוג הודיע לי, בפעם המאה אך באותה לקוניות של הפעם הראשונה: "אינך מזוהה על ידי המערכת. באפשרותך להתחבר מחדש ו..." וואלה? להתחבר? אפשרות מעניינת. מזמן לא עשיתי את זה באמת. אולי זה רעיון לא רע. ועכשיו יש גם ממשק עריכה נורמלי, בפעם הראשונה מזה, כמה, תשע שנים - שהאתר הזה קיים? שלום וברוכה הבאה לשנות האלפיים, באפשרותך להתחבר או... טוב, טוב, בסדר. נתחבר.
על פי החוקים הלא כתובים של הבלוגוספרה אני וודאי אמורה להסביר עכשיו לאן ומדוע נעלמתי. האמת? לא הלכתי לחפש את עצמי בשום מקום (וגם אילו רציתי, האפשרויות שלי, יש להודות, מוגבלות למדי) ולא החלטתי לעזוב באימפולסיביות. אני לא יודעת להסביר לעצמי, או למישהו אחר, למה לא כתבתי שום דבר במשך כל הזמן הזה - גם לא למגירה או למה שזה לא יהיה שכותבים לתוכו היום. אם בכל זאת אנסה לענות, התשובה תהיה אחת מאלה: שחיקה מתמדת של נפשי הרכה, החופשיה והאומנותית על ידי שגרת צבא ההגנה (ועל כך בהמשך), מחסור בזמן, עייפות גוברת, מחסור במוטיבציה, מחסור ברעיונות או לחילופין אינפלציה שלהם, ועוד היד נטויה. הסיבה האמיתית והפרוזאית פחות תהיה עצלנות כרונית. וגם השיתוק הזה מול מסכים ריקים (למרות שעכשיו כל כך קל לי פתאום. אולי זאת המקדלת החדשה).
[אחרי שתי פסקאות אני מתפתה ולוחצת על "תצוגה מוקדמת". נראה לא רע. אולי בכל זאת לא אבדתי.]
ובכן: חיי זורמים להם בשקט, שלא לומר בסטטיות איומה. אני שונאת לעשות את זה, אבל הנה - זה קצת כמו בשיר הכי ידוע של דמיאן רייס שמתחיל במילים: And so it is: just like you said it would be - life goes easy on my, most of the time.
אז מה אתם יודעים, לפני שבועיים ציינתי שנה לשירותי הצבאי, נגעתי בקיר, הפכתי תקליט או שעון חול, התחלתי לספור לאחור - you name it. לפני שנה עוד עמדתי עם מדי ב' ונשק ארוך בבסיס טירונים באמצע שום מקום והתחננתי שיגיע הבוקר ועמו סוף השמירה. היום אני מכלה את ימי בבסיס באמצע של כל מיני מקומות, מחכה שיגיע הערב ועמו סוף של עוד יום. כבר תהיתי כאן על מוזרתו של הזמן בצבא, ובכל זאת; השעות במשרד ארוכות מנשוא, השבועות ארוכים-ארוכים ויום חמישי הוא מטרה בלתי מושגת, אבל החודשים עוברים בזה אחר זה ובמהירות מבהילה כולם דומים כל כך. ועכשיו יש לי שני פסים על השרוול ו(כמעט) עוד שני שקלים בחשבון הבנק, ויש לי הפריווילגיה להסתכל על בנות שהתגייסו לפני יומיים ולגחך לעבר הנעליים החדשות, הסגורות והמכוערות שלהן.
אני לא חושבת יותר מדי על הדבר הזה בסוף הדרך: השחרור (איזה מילה גדולה), כמו שלא חשבתי עליו לפני שנה. עדיין אין לי מושג מה אני הולכת לעשות עם עצמי ברגע שאזדכה על הציוד בבקו"ם. אין לי מושג. אם אחליט להתחיל ללמוד (ללמוד מה?) יהיו לי חודשיים וחצי בלבד של הפוגה. אם לא אתחיל ללמוד תהיה לי יותר משנה, לפחות. אני מפחדת פחד משתק ממש מהחיים האמיתיים, מעבודות מזדמנות, מטיול ומחופש ,מעצמאות, ומעצמי. אז בינתיים החלטתי לא לחשוב על שום דבר - או לפחות לגרש את המחשבות עד כמה שאפשר, להתרכז רק במה שיש לי עכשיו. בנאלי, אני יודעת.
כאן ועכשיו אני לא מתלוננת. באמת. אני משכנעת את עצמי ביעילות מרשימה למדי (אני מופתעת מעצמי) אבל רוב הזמן זה עובד. בחיי שאני מרוצה, ולרגעים אף מאושרת באמת (ואושר הוא הרי תמיד רק רגעי אז באמת שכאן הכל בסדר). אני מתעבת את השגרה האיומה שלי אבל הרגעים האלה מפצים על הכל, ויש אפילו דקות ארוכות שבהן אני לא מרגישה שום דבר פרט לשלווה, ואני לא צריכה הרבה יותר מזה.
אה, ושנה טובה (אם עדיין יש כאן מישהו).
אני לא הולכת לשום מקום. (או לפחות: אני מבטיחה להשתדל).
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
