ובכן,
סיימתי שתים עשרה שנות לימוד. מרגש? לא יודעת, אני קצת בהלם, אבל מרגש זה לא. אני ומערכת החינוך דווקא הסתדרנו לא רע למען האמת, אני לא יכולה להגיד שזו הייתה תקופה נוראית ושכעת משנחלצתי מהכלא הנורא המוכנה בית ספר, חיי הפכו נפלאים פי כמה. יש הקלה, ברור - כל השיעורים המשמימים, מורים שלא יודעים ללמד (ולא יודעים עברית), שגרת המבחנים המטופשת והאטימות של המערכת באופן כללי, אתם יודעים, כל זה - ברור שאני שמחה שזה נגמר. מאז כיתה א' הייתי, אה, בואו נגדיר את זה ככה - בעשירון העליון של הכיתה. את לא צריכה להתאמץ יותר מדי, כל המורים אוהבים אותך, סבתא מתמוגגת מכל תעודה וכולם תולים בך תקוות לעתיד אקדמי מזהיר. היה לי קל, אבל אני לא מכירה שום דבר חוץ משגרת הלימודים, ומשונה לי נורא לחשוב שזה נגמר.

מדף וחצי בספריה שלי עדיין מלאים בבני-גורנים למינהם שאני אוגרת מכיתה ט' (אל תסתכלו עליי ככה - אתם אף פעם לא יודעים מתי תצטרכו להזכר במשפט גיאומטרי איזוטרי שמנוסח רק ב-"בני גורן הנדסה חלק א", או מה שזה לא יהיה) לצד ספרי תרגול של כל שאלוני 5 יח"ל באנגלית, שאין לי מושג למה טרחתי לקנות ומעולם לא פתרתי בהם ולו אנסין אחד). יש לי גם מדף ספרי פסיכומטרי שאני צריכה להיפטר מהם מתישהו, אם אנחנו כבר בעניין דברים שצריך לזרוק. שלא לדבר על מליוני דפים ומבחנים שמפוזרים בין המגירות ובתיק שלא טרחתי לרוקן מאז שאני כבר לא מגיעה איתו לבית הספר.

שגרת הלימודים התמוססה לי בלי ששמתי לב. בהתחלה עוד היינו מגיעים לשיעורי השלמה באזרחות ואחר כך יושבים על הדשא בחוץ בחוסר מעש, כמו היינו סטודנטים משועממים בהפסקה. אחר כך באנו למתכונת-בגרות-מתכונת-בגרות-בעל-פה-לברר-ציוני-הגשה-וללכת הביתה. המרווחים בין הבחינות התארכו וכל בגרות התחילה להראות כמו פגישת מחזור ("וואי, איזה קטע, כמה זמן לא ראיתי אותך!"). לפני שתקופת הבגרויות התחילה כתבתי לעצמי את כל התאריכים והשעות של כל בחינה, ואחריה מחקתי אותם. נאחזתי בשורות האחרונות - ביולוגיה, אזרחות, בגרות בעל פה על הביוטופ. נשארו מועדי ב', שאולי אפילו לא אצטרך לגשת אליהם, וזהו.

בטקס הסיום הרגשתי נורא מוזרה ולא שייכת (אני מודעת לישראבלוגריוּת הנוראית של המשפט הזה, אבל זאת האמת). אני לא יודעת להסביר את זה אפילו. כולם התרגשו נורא והתחבקו ואני הייתי די אדישה. לפני הטקס אימא שלי פגשה מכרה, שהיא במקרה גם אימא של חברה שאני מכירה מגיל שנתיים בערך, וכצפוי הן פצחו בהשתפכות נוסטלגית של אמהות, בנוסח "אני זוכרת את זה כאילו שזה היה אתמול, איך שהבאנו אותן למפגש ההכרות בכיתה א' וציינו איתן ציורים וקשרנו להן סרטים מצבעוניים מטופשים על הידיים ורקדנו ריקודים מטופשים". המממ, כן. בדיוק ככה.

המנהלת וסגנית המנהלת (המוכרת בתור "זאת שבאים אליה להתלונן על לוח המבחנים") נאמו את הנאומים המוכנים שלהן, משהו על הפילוספיה של החינוך (בתוספות ציטוטים של אינשטיין), על הדרך הארוכה שעברנו יחד (הו), על הסיפוק האדיר בלראות אותנו בוגרים (הו), על כמה אנחנו שכבה נהדרת ואנשים נהדרים ובכלל, איזה כיף שהייתם תלמידים שלנו (א-הא). בקיצור, כל ההצהרות הצפויות וכל הדברים שצריך ונכון לומר. אני לא יודעת על מה אני מתלוננת כאן, מישהו ציפה ליותר מאוסף הקלישאות הרגיל שמושמע כל שנה באירועים כאלה? אפרופו קלישאות, הנאום (פחח) שנשאו נציגי השכבה והופנה אל המחנכות והצוות היה אותו אוסף של קלישאות חבוטות.

אחר כך עלה כל אחד בתורו להתחבק עם המחנכת, המנהלת והסגנית ולקבל תעודת סיום, תמונה מחזור וספר מחזור באריזה מהודרת, פלוס שי צנוע. השי הצנוע התברר מאוחר יותר כמחזיק מפתחות ממתכת, בצורת חמסה. (איזו מחווה מרגשת, באמת. אם אי פעם אחפש מחזיק קומפקטי לצרור המפתחות שלי, שכולל כרגע שני מפתחות בלבד מינוס המפתח של הלוקר, ללא ספק חמסה ענקית ועליה סמל בית הספר תהיה הבחירה הראשונה שלי). מופע הסיום עצמו היה מעפן כמו שמופע סיום של בית ספר מדעי בלי מגמת תיאטרון (או חוש הומור, וכישרון בכתיבת טקסטים, ודברים כאלה, אתם יודעים) יכול להיות. טוב, זה לא היה כל כך נוראי, למען האמת, זה סתם היה... חובבני.

לנשף הסיום החלטתי לא להגיע. יהיה נורא אופנתי מצידי להאנח ולהגיד - אח, פעם היה כאן יותר טוב, היום כל מה שנוער עושה זה להעתיק מסורות אמריקאיות מטופשות וגרנדיוזיות, שכחנו מה זו צניעות ודרך ארץ, צק צק צק. זה נשמע מאוד אידאליסטי ומתוחכם, אבל האמת היא שכן עניין הנשף הזה מסריח מזיוף עם או בלי קשר לבנות הדודה מאמריקה. כל דיבורי הנו-יש-לך-כבר-שמלה-לנשף-אני-הולכת-מחר-לתופרת-שלי-למדידות-אחרונות פשוט גורמים לי להרגיש כאילו שאני מפספסת פה משהו. אפרופו מסריח, כל עניין הנשף באמת מסריח. מאלכוהול. מקורותיי (=פייסבוק, אלא מה) אף מוסרים לי שאחד התלמידים הובהל למיון אחרי הנשף אחרי ששתה, אהמ, קצת יותר מדי. לילה במיון אכן נשמע כמו יופי של דרך לחגוג סיום י"ב.
אבל בסדר, אני אפסיק כאן לפני שאני הופכת לזקנה טרחנית.

העובדות היבשות הן: א. דחו לי את הגיוס בחודש ושלושה ימים, לאוגוסט. זה קצת מקל על פאניקת הגיוס שנתקפתי בה (צפו לפסוט מתישהו), אבל זה לא באמת מעודד כי עדיין אין לי שום תפקיד וצה"ל מתעלם ממני בשיטתיות. ב. אי לכך, אימא שוב ארגנה לי שבועיים של עבודה בקופת חולים, כמו בחיופש שעבר. המחשבה מדכאת אותי, אבל בכל זאת - כסף.

בינתיים השתלטה עליי לאות בלתי מוסברת; אני לא עושה שום דבר חוץ מלקרוא המון, לבהות במסך ולצפות בעונה נוספת של כוכב נולד. לא מתחשק לי לעשות שום דבר, לא בבית ולא מחוצה לו (מי בכלל רוצה לצאת מהבית בחום הזה, בא לי למות). בשבת נסחבתי בעל כורחי לחוץ הים עם המשפחה, וגם שם ישבתי וניסיתי להתרכז בספר שלי. בין לבין ערכתי מחקר אנתרופולוגי קצר על משפחות ישראליות והשפעת הטמפרטורה על הדינמיקה הבין אישית, וצפיתי בוידוא הריגה של מדוזה שנסחפה לחוף. אכן, חיים מרתקים.

אני לא יודעת מה ניסיתי להגיד בפוסט הזה אבל אני אפסיק עכשיו. מצטערת אם יש שגיאות כתיב או פיסוק מוזר; גם לי לא היה כוח לקרוא את כל זה.

הנוער של ימינו, כידוע, לא בנוי ליצירות ספרות ארוכות. או יצירות ספרות באופן כללי. מה עוד לא נאמר? דור ה-SMS, דור הפייסבוק, דור הטוויטר* - אנחנו חייבים לתמצת הכל ב-140 תווים לכל היותר. את הבגרות בספרות, למרבה הצער, אי אפשר לתמצת ל-140 תווים. או מילים. או משפטים. מילת המפתח היא, כאמור, לחפור והרבה.

אז אחרי שסיימתי עם הבגרות בספרות (1: ברוך שפטרנו. 2: אני רוצה את היד שלי בחזרה, בבקשה. תודה), להלן מקבץ יצירות ספרות שהיה לי העונג ללמוד, לפי מיטב המסורת הטוויטרית: (השראה, ועוד כל מיני דברים ברשת) (זהירות! ספויילרים רצחניים)

"אנטיגונה"/ סופוקלס: פולינקס מת. אנטיגונה קוברת אותו. אופס! משגה גורלי. קראון מתעצבן. הימון מתעצבן. היבריס. כולם סובלים. כולם מתים חוץ מקראון. הסוף.

"חפץ"/ חנוך לוין: תיאטרון האבסורד. זאת אומרת שהדמויות יעשו ויגידו מה שבא להן ואנחנו נמציא לזה משמעות עמוקה וסמלית. חפץ מנסה למות במשך כל המחזה. בסוף הוא מצליח.

"המאהב"/ א"ב יהושע: במלחמה איבדנו מאהב. ואז מצאנו אותו אצל חרדים בירושלים. הציונות מתה. הכותב הוא סמולני עוכר ישראל. דו קיום זה סבבה - עד שהערבי שוכב עם היהודיה.

"בעל זבוב"/ ויליאם גולדינג: כמו הישרדות - רק שבמקום להדיח אנשים הורגים אותם. תיאורי טבע. עוד תיאורי טבע. אה, ויצר האדם רע מנעוריו, וכאלה. עוד תיאורי טבע. בסוף הם ניצלים.

"הרופא וגרושתו"/ ש"י עגנון: הם מתגרשים בסוף.

"האדונית והרוכל"/ ש"י עגנון: סיפור אימה נוסח יהדות אירופה. והתבוללות זה רע. גויים זה פויה. הגויים הם נבלות. היהודי הנודד. הסוף.

"יגון"/ אנטו צ'כוב: הבן מת. אני אחזור על זה שוב, אדוני: הבן מת. אך העולם קר ומנוכר ואין מי שיקשיב. אנשי העיר הגדולה זה פויה, עדיף כבר לדבר עם בהמות.

"תחרות שחיה"/ בנימין תמוז: המנצחים הם המפסידים וכולנו מפסידים במאבק על הארץ. זה כי הכותב הוא סמולני. ספויילר: בשנה הבאה ייצא הסיפור מתוכנית הלימודים.

"אחרי עשרים שנה"/ נג'יב מחפוז': יש חתונה. אין חתונה, אין כלה, השפלה. עברו עשרים שנה והחתן חזר לנקום. להלובה מת. זינאב שמנה ומכוערת. חלל ריק. חלל ריק. הסוף.

"חיזו בטטה"/ סמי ברדוגו: כי חייבים סיפור על קיפוח. יש קיפוח אבל מעמידים פנים שהכל בסדר עד שהאימא מחליטה שלא הכל בסדר. התפכחות. הסוף.

שירה - זה ממילא קצר, אז הנה:

"הים ביני ובינך"/ שמואל הנגיד: הו, אחי מת. הו! הו. הו.
"התקבצו כי הזמן תמים"/ שמואל הנגיד: פחח למי אכפת זמן תמים, לא זמן תמים. בואו נשתכר.
"כתונת פסים"/ משה אבן אזרע: אביב. פריחה. מגניב. איזה יופי. למי אכפת, בואו נשתכר.
"הקיץ גווע"/ ביאליק: נגמר הקיץ הגיע החורף. מה! למי אכפת. צאו הכינו תפוחי אדמה.

* אפרופו טוויטר - נשגב מבינתי למה כל יום אנשים שלא שמעתי על קיומם מחליטים לעקוב אחר חשבון הטוויטר הריק שלי.