(חלק א')

(חלק ב')

הקיץ שבין כיתה ח' לט' (2005) עמד לראשונה להיות שונה משאר הקייצים. בקיץ הזה היא נסעה בפעם הראשונה לחו"ל, ויעד הבכורה היה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מעצמת הקפיטליזם, ארץ אוכלת יושביה וארץ שישוביה אוכלים (והו, כמה שהם אוכלים). בקיצור, יונייטד סטייטס אוף אמריקה, היר איי קאם. היה די נחמד באופן כללי אבל לא עד כדי כך מרגש. ביג דיל, אמריקה. היא פשוט נוכחה לדעת שהאמריקניזציה הישראלית הצליחה בכל זאת, והרבה שוני בין ארצנו הקטנטונת לבית ארה"ב אין. חוץ מזה שאנשים בבריכה גרמו לה להרגיש ממש אנורקסית, והבניינים היו גבוהים יותר, וזה. ומי ימת מישיגן היו באמצע יולי קרים ברמה בלתי-אנושית בעליל, גני החיות גדולים מדי ומשעממים, וכרטיס קולנוע עולה 9 דולר. אה, וטיילת Navy Pier בשיקגו היא העתק מדויק של הטיילת באילת, במיוחד בלילה, וכשלא מסתכלים על הבניינים מאחור.

השנה השלישית והאחרונה בחטיבה נפתחה בקול תרועה, עם כמה פרצופים חסרים בכיתה (לקח קצת זמן להתרגל). שוב התחושה שאנחנו כבר לא תלמידי כיתה ז' קטנטנים ויש עוד זמן עד התיכון (מה? מתי הספיקו לעבור שנתיים?). כמובן שכבר בתחילת השנה פצח בית הספר במתכונת של שעת חינוך עם היועצת, בה למדה הכיתה "איך לקבל החלטות"- כל השטויות של בחירת תיכון, בלה בלה בלה. היא ידעה כבר באיזה תיכון היא רוצה ללמוד, הבעיה הייתה להתקבל אליו. אז היא השקיעה כל השנה, למרות שכיתה ט כבר לא הייתה פשוטה לה כל כך כמו כיתה ח, ואפילו הצליחה לשפר את הממוצע כבר בשליש הראשון (96). לקראת סוף השליש השני נערכו בחינות הקבלה הגורליות לתיכון. הלחץ היה בשמיים הויא הייתה בטוחה שהלא תעבור, עם מבחן קליל בהת הנקרא, מבחן חביב למדי באנגלית אבל מבחן שהלך מחריד למדי במתמטיקה, אולם לאחר כשלושה שבועות התקבלה הבשורה המשמחת: "אנו שמחים להודיעכם כי בתכם/ בנכם עמד/ה בהצלחה בדרישות הקבלה לבית ספרנו...". הושגה המטרה הנעלה, ועכשיו הכל בסדר.

השליש השלישי של כיתה ט היה...טוב, שליש שלישי, מי לומד בשליש שלישי? חבורת הפקאצות של השכבה (להלן: 90% מהשכבה) הייתה עסוקה ברוב מרץ בהכנות ובחזרות להצגת הסיום, שהיא עצמה העדיפה לא לקחת בהן חלק. הזמן טס והגע טקס הסיום, המנהלת והמורים עמדו ונשאו דברים מהסוג שאומרים בטקס סיום, חולקו תעודת הצטיינות (וכמובן ש...), לחצו ידיים, נגמר.

וגם היום האחרון ללימודים הגיע במהרה ואיתו סוף הלימודים בחטיבה, פרידה מהמקום, מהומורים ומהחברים. היה יכול להיות מרגש עד דמעות אבל היא לא בכתה יותר מדי, כאילו הסתכלה על הכל קצת מהצד. מצד אחד היא שמחה שהיא עוזבת את המקום הזה- היו שם הרבה מאוד אנשים שלא הצליחה לחבב גם אם מאוד התאמצה, אבל היה בה גם איזשהו רצון להישאר שם, כי בתיכון, היא ידעה, יהיה קשה יותר מכל מיני בחינות.

אבל אין ברירה, חייבים. אז בחופש הגדול היא ניסתה להתרגל לעובדה שהנה, באחד בספטמבר יתחיל השלב האחרון, שיישאר רק עוד רבע משתיים עשרה שנות הלימוד שהיא מחוייבת בהן, וזהו.

תם ולא נשלם?

in present simple

ועכשיו היא כאן, כבר יותר משלושה חודשים בתיכון, לחץ, לחץ ועוד לחץ. הכל נהיה מסובך פתאום והיא מוצאת את עצמה מחכה לכל רגע של חופש כדי למצוא קצת מנוחה מהכל. היא דוחה דברים למחר ולסוף השבוע ולחופשת חנוכה (רק עוד שבוע!) ולאחרי יום ההולדת ולשנה הבאה. היא לא עוצרת לנשום כמעט למרות שזמן לבזבז על שטויות היא דווקא מוצאת ובשפע. היא יודעת שמכל זה היא איבדה משהו ואין לה כוח, או רצון או חשק לחפש. היא גם לא יודעת מה זה, בדיוק. ועכשיו היא יושבת ומתפלספת וכותבת דברים שאף אחד לא קורא ולאף אחד לא אכפת. היא לא יודעת גם למה היא עושה את זה, בעצם. ויש לה כל כך הרבה דברים להגיד בכל פעם ומה לכתוב על כל יום שעובר, ומרוב הכל היא פשוט מוצאת שהיא מעדיפה לשתוק.

היה נחמד, וזה. אבל קצת נמאס לה לכתוב בגוף שלישי.

(חלק א')

חום יולי אוגוסט, שנת אלף תשע מאות תשעים ושבע. נוסעים לחנות לקנות "דברים לבית הספר", של גדולים. וגם תיק בית ספר ואפילו כיסא מסתובב! שאפשר להוריד ולהעלות, אבל רק אם אימא עוזרת. ומנורת שולחן. החנות נראתה לה גדולה כל כך ועמוסה בכל טוב. בכניסה, מעל מדפי הקלסרים, למעלה-למעלה על המדף העליון, היה מבחר עצום של ילקוטים. והיא הצביעה על ילקוט ברבי בצבע סגול עם פרחים ואמרה: זה! ואימא ביקשה מהמוכרת להורי אותו מהמדף ובדקה מכל הזוויות האפשריות שזה מתאים לגב ושזה אורטופדי ושיש עליו תעודת אחריות! ותרא אימא כי טוב ונקנהו. אחר כך עברו על הרשימה ששלחו מבית הספר, עם מחברות שצריכות להיות בדיוק בגודל הזה של שורה, ושני עפרונות, ומחדד איכותי, ומספריים ודבק, חשוב- לא נוזלי!!! וגם מספר מדוייק של עטיפות צבעוניות (מחברת קשר צריכה להיות בצבע חום! חשבון בכחול, ושפה בירוק). ועל כל דבר צריכים לרשום את השם, גם על הקלמר והתיק, כדי שחס וחלילה לא נתבלבל עם תלמידים אחרים. והיום גם צבעי פסטל. אחח, כמה שהיא זוכרת את צבעי הפסטל. קופסה בצבע תכלת וקופסה פנימית עם שנים עשר צבעים עטופים בנייר כסוף. איזה ריח של צבעי פסטל היה ליום הזה.

ואז, יום-יומיים לפני המעבר לכיתה א' היה מפגש בבית הספר, עם המחנכת והילדים. היא זוכרת שהילדים ישבו במעגל, כמו בגן, בסוף היום, ומאחרוי כל ילד ישב אחד ההורים. היא זוכרת בדיור איפה היא ישבה וליד מי. היא הכירה חלק מהילדים מהגן או מגן השעשועים או שאימא שלה הייתה חברה של אחד מההורים שלו וסבתא הכירה את הדודה שלה, וכו' וכו', אבל את רוב הילדים היא לא הכירה, ועד היום היא לא בטוחה שהכירה אותם באמת. אמרו "להצטייד בכלי כתיבה", וכל הילדים הביאו את הקלמרים החדשים שלהם, וציירו ציורים עם צבעי הפסטל החדשים.

בסוף המפגש אמרה המורה שכשהולכים לבית הספר הכי חשוב זה להיזהר בכביש, וגם ביקשה מכולם לזכור טוב-טוב איפה ממוקמת הכיתה שלנו. ובאמת, לפני שכולם הלכו, אימא שלה לקחת אותה שוב לסיבוב בבית הספר וביקשה ממנה למצוא את כיתה א2 למרות שעדיין לא היו שלטים על החדרים. והיא מצאה.

ביום הראשון ללימודים היא התעקשה להביא את כ-ל הספרים והמחברות, למרת שאימא אמרה שאין מצב שביום הראשון ישתמשו בכולם. אבל היא התעקשה, כי בגן אמרו שהמורה יכולה להעניש אם לא מביאים את כל מה שצריך ולא עושים שיעורים! היא לבשה את החולצה עם סמל בית הספר שהייתה גדולה עליה (כי המידה הכי קטנה הייתה 10) ,ו יצאה מהבית עשרים דקות לפני הזמן למרות שבית הספר היה ממש מעבר לכביש. היא הלכה לבד, כי אימא ואבא היו צריכים ללכת לעבודה. אבל כל הילדים באו עם אימא, והתעשקו שאימא תשב איתם בכיתה קצת לפני שתלך ותפקיר אותם בידי המורה. היא לא הבינה על מה כל המהומה, היא כבר רצתה להתחיל ללמוד ולא הייתה צריכה שההורים ילוו אותה, הספיק לה שאימא תעביר אותה את הכביש, וזהו. יותר מאוחר היא הבינה שזה מין חסך ילדות שכזה, לבוא לבד ליום הראשון של כיתה א'.

בכיתה א', המורה הושיבה את הילדים בקבוצות, לפי רמת ה...אממ, בכל אופן, לפי איזושהי רמה. הייתה קבוצת המלבנים, ואחרי העיגולים, והמשולשים וה...ואז שינו את השמות של הקבוצות וזה נהיה ירוקים ואדומים וצהובים ו...היא תמיד הייתה בקבוצה הראשונה, והיא זוכרת שבקבוצת המלבנים והירוקים היו כולם בנות ובן אחד. וכבר אז היה ידוע בכיתה שבנות יותר חכמות, בגלל זה זה ככה. וכיאה לילדה בקבוצת "החכמים", היא הייתה, אממ, חכמה. מין ילדה כזו שהבינה את כל מה שנאמר בכיתה והייתה שוקדת על שיעורי הבית מידי יום ביומו, אפילו שזה נראה לה קל מדי, כל הקשקושים האלה במחברת והציורים שביקשו ממנה לצייר. היא רצתה כבר ללמוד דברים של גדולים, לקרוא סיפורים ולא לצייר. לפתור תרגילים בלי בדידים מטופשים וכל מיני שאלות "לדנה היו שלוש בננות, בא דני ואכל בננה, כמה בננות נשארו לדנה?", רק לפתור בראש. היא הייתה מין ילדה כזו שסיימה את שיעורי הבית בכמה דקות, מין ילדה כזו שידעה את כל התשובות, ילדה שכל המורים אהבו.

והתעודות, שבבית הספר היסודי עוד היו מושקעות- עם כריכה כחולה והמון דפים, עם הערכה אישית של המורה בכל מקצוע, ואפילו דף שבו בכל מחצית, לפני קבלת הציונים, היה צריך לכתוב "הערכה אישית": (המקצוע האהוב עליי הוא: המחברות שלי מסודרות/לא מסודרות: המורה שאני הכי אוהב: הציון הכי גבוה שלי יהיה במקצוע: בשנה הבאה ארצה לשפר את הישגיי במקצוע: וכו' כו'). התעודות שלה היו תמיד, כפי שכינתה זאת המחנכת (שוב ושוב) באסיפות ההורים: "משעממות". "יש לך ילדה למופת", אמרו לאימא המתמוגגת מאושר.

כיתה א, ב, ג, ד, ה, ו- חוץ ממעידות קטנות באנגלית (למה?!) ובתנ"ך (למה?!?!) הכל הלך חלק, והציונים משמימים כתמיד. בכיתה ה התחילו להופיע המקובלים, וה...לא מקובלים. והיא הייתה אי שם על קו התפר, מצד אחד הייתה שייכת למקובלים, לייק, דה, ומצד שני לא שייכת לשום מקום אף פעם. בשלהי כיתה ה' (חה) כבר הופיעה העוקצנות בקולה. היא ידעה מה לענות לכל המתנשאים עליה והתוקפים בלי סיבה. עד היום זה נתפס בעינה כסוג של ביצ'יות, אולי קצת פוגע אבל לפעמים נחוץ, ובעצם זה תמיד היה סוג של מנגנון הגנה. תמיד הייתה לה נטייה להתפלסף, אבל בציניות, עד כמה שהדבר אפשרי. כיתה ו הייתה עמוסה מאבקי כוח בכיתה. ההבדלים בין המקובלים וה..לא מקובלים התעצמו ויצרו אי אלו חיכוכים בכיתה. בקיצור, היה אקשן. כך או כך, היא השתדלה להיות מחוץ לכל זה על אף הפיתוי להיות מעורבת, וטוב שכך. היא צפתה מהצד והבינה כבר אז עד כמה כל זה טיפשי, מה שהבינו כל המעורבים בעניין רק הרבה יותר מאוחר. טיפוס האנשים שהם היום לא מפתיע אותה, ובדיעבד, ההתרחקות מהם נראית היום כמשתלמת.

הגיע לו סוף כיתה ו ועימו ההתרגשות לקראת המעבר לחטיבה. איכשהו יצא שכל הכיתה שלה שובצה באותה החטיבה, חוץ מארבעה-חמישה שנרשמו לבית ספר מחוץ לעיר, שידוע בתור חוות גידול לנרקומנים, ומה לא. בכל אופן, כיתה ז הייתה מין תקופה מבולבלת ובאופן כללי תקופה שהיא הייתה מעדיפה לשכוח. בדיוק כמו בכיתה א', היא זוכרת את יום המפגש עם המחנכת והכיתה. המחנכת נראתה לה "ממש ממש נחמדה, אבל ממש" אך התגלתה במשך שלו שהשנים הבאות כטיפוס מעצבן ביותר צבוע למדי. נו, מילא. הכיתה החדשה, כיתה ז1, הייתה אוסף מדהים של ערסים וערסיות (אהא), פרחות מצויות וכמובן- פקצות ורדרדות וצווחניות. באופן כללי ניתן לומר שאווירה לימודית במיוחד לא הייתה שם, ולמרות זה היא כמובן הצליחה להשיג כמו תמיד ציונים גבוהים בלי בעיה. סוף השנה בא עלינו לטובה ועימו התקווה לעתיד טוב יותר, שכן קבוצות המצויינות (אנגלית, מתמטיקה ומדעים) התבשרו כי בשנה הבאה תיפתח בבית הספר לראשונה כיתת מצויינות.

ואכן, בשלהי יולי 2004 נערכו "בחינות הקבלה" (חה) לכיתת המצויינות. הבחינות כללו סוג של ריאיון אישי עם רכזת השכבה, היועצת ורכזת המדעים, שהייתה אמורה להיות המחנכת העתידית של הכיתה. המבחן המלחיץ עבר ובסופו התקבלו כל ה"מועמדים" ללא סינון, חוץ מאלה שלא היה יאה להם להיות בכיתת החננות ופרשו מרצונם החופשי. בסוף הסתבר שהמורה (המעולה) לא יכלה להיות המחנכת והמורה (ההיא, הצבועה) שהייתה המחכנת שלה בכיתה ז' תהיה גם המחנכת של כיתת המצוינות. נו, מילא. כיתה ח הייתה שיני מרענן וזכורה לה כתקופה טובה למדי, עם נוכחות פחותה של קהילת הערסים שבשכבה, אותם נאלצה לראות רק בהפסקות, ואם חושבים על זה, זו הייתה מין בועה. אך לראשונה הלימודים לא הלכו חלק כבעבר, עם מורה חדשה וזוועתית למתמטיקה. במבט לאחור, זו הייתה היא שהתרגלה שהכל הולך בלי מאמץ והפסיקה להשקיע. אז עם קצת ציונים פחות טובים מבעבר (ממוצע 94 בשתי המחציות), אבל עם הרגשה טובה הרבה יותר מבשנה שעברה, חברים חדשים ולקחים חדשים, הסתיימה כיתה ח.

(To be continued)