"קיומנו כיום, אופיו פעיל. כל חיינו אינם אלא חתירה קדימה. מכלול חייה של החברה – כשהיא עובדת או מתפללת או מתבדרת – רווי תוקפנות, תוקפנות מוכרת. מטופחת ומקובלת המובאת בחשבון בכל תכנון. [...] אין איש הושב בחיבוק ידיים ומצפה למשהו, כי המצפה לא יזכה בשום דבר, ואין איש יושב ומסתכל. אין עוסקים עוד בהסתכלות ואין מטפחים אותה, אין מלמדים אותה בשום מקום, ובאין יודעין ויתרו עליה הכל. אולי נתפסים להסתכלות אנשים זקנים, בלי משים, כשהם מתמכרים לזיכרונות או שוקעים בהרהורים; וכמובן, אם עדיין לא התנמנמו או עצמו עיניהם לנצח, באין רואה. אכן, יש לנו מוסדות מיוחדים ומעבדות להסתכלות. אבל שם רק משמשת ההסתכלות את הייצור או את ההשקעה שנועדה לשאת רווחים. ואין לכך כל קשר להסתכלות שאני מתכוון אליה. ההסתכלות האמיתית היא, כפי שהגדרתיה לעיל הגדרה כללית, הלך-נפש. עכשיו אגדיר אותה במדויק יותר: זו צורת קיום – מתמיד, סביל, כמו שאומרים, שתוּק, מהורהר. המתנה? לא. המתנה למה? לגבי המסתכל עומד הזמן דום, הרי שאינו איכר המצפה לנביטת הזרעים."

חזירי הים/ לודוביק ואצוליק, עמ' 23

"תכליתיות היא חובה שממנה מצליחים להתחמק רק אלו שהוכרזו רשמית כנוטים למות – הזקנים, הקבצנים, המכורים לאלכוהול או סמים. לפיכך, ברגעים של חולשה אני מוצא את עצמי מחקה את ההילוך הנחוש של האנשים העסוקים. אני אפילו מעיף מבט בשעון שעל צג הסלולרי שלי ואז מקפל ומכניס אותו בחזרה לכיס ברוב טקס. קשה להיות המשוטט היחיד בעיר שבה אפילו תינוקות בעגלה נראים כאילו הם ממהרים לאן שהוא"

קצב התמוססות הקרחונים/ יזהר הר לב, עמ' 36

* * *

הממשק של ישראבלוג הוא כמו בגרות בתנ"ך, או סיכת ביטחון שמחזיקה את הכומתה - משהו שאני זוכרת שהיה חלק ממני פעם אבל ב-2015 הוא קצת תלוש. משהו באייקונים נראה כאילו נלקח ממהדורת ממהדורת 1999 של אופיס (ביליתי עכשיו כמה דקות בלנסות להיזכר איפה לוחצים כדי לנקות עיצוב), שלא לדבר על העמוד הראשי שפשוט קפא בזמן.

עוד יש כאן מישהו? אם כן, השמיעו קול.

(תודה לא')

באיחור מאוד לא אופנתי אני מסיימת את סיכומי העשור שלי. עמכם הסליחה - לא היה לי פנאי או כוח לכתוב את החלק האחרון. צה"ל וזה, אתם יודעים.

חלק א'

חלק ב'

חלק ג'

הקדמה, או

You are my center when I spin away

אני אוהבת את רדיוהד. מאוד. אני יודעת שזה לא מאוד בוגר, או הגיוני, לעשות את החלוקה הזו, אבל מבחינתי זה עובד ככה: יש מוזיקה – כל דבר שתוכלו להעלות על דעתכם – ויש את רדיוהד. הם מחוץ למשוואה, מעל הסולם, איך שתרצו. אני בוחרת לתאר את העולם המוזיקלי שלי כמעיןו מערבולת שרדיוהד נמצאת במרכזה. בשלב מסויים הגעתי למסקנה שלקרוב ל-90% מהמוזיקה שאני מקשיבה לה בשנים האחרונות הגעתי ישירות או בעקיפין דרך דרכם. ובכל מקרה: ובלי להתקטנן על שירים ואלבומים ודירוגים ושטויות - אישית, רדיוהד הם הפסקול שלי לעשור הזה, וכנראה שגם בעשור הבא.

Everything in Its Right Place

אני אמנם מעריצה, אבל מעריצה מפוכחת. התקופה הכי יצירתית, הכי צבעונית והכי מגוונת של רדיוהד הייתה אמנם תחילת העשור הנוכחי - אבל בדירוג האלבומים האישי שלי (אין באמת דירוג כזה, יש רק מקום ראשון, והשאר לנצח ימשיכו להחליף מקומות בינהם על פי מצב הרוח שלי), OK Compter תמיד יהיה פסגת היצירה שלהם. יצירת המופת האולטימטיבית. אני לא אתחיל להשתפך עליו כאן עכשיו, אבל אם טרם הקשבתם לאלבום הזה - אז הלו, יש לכם חור רציני בהשכלה. רוצו לשמוע.

אחרי OK Computer שהציב אותם על פסגת עולם המוזיקה העולמית, הציפיות מרדיוהד לאלבום הבא היו בשמיים. קראו להם הלהקה שהצילה את הרוק, פינק פלויד מספר שתיים, ומי יודע מה עוד. הם מצידם הרגישו מאוד לא בנוח עם התווית של "מצילי הרוק" ובתגובה החליטו להסתגר באולפן, לא להוציא מילה לתקשורת, להתחרפן, להתפרק, לחזור ולהקליט את הדבר האחרון שציפו מהם להוציא - את Kid A.

בדיעבד, ובמנותק מכל ההייפ האימתי שאפף אותו כרק יצא לאוויר העולם באוקטובר שנת 2000 - הניסיוניות והמוזרות של Kid A הייתה עניין גדול בעיקר בגלל שזה היה לא צפוי שדווקא רדיוהד תהיה חתומה עליו. מזויקה אלקטרונית או נסיונית הייתה קיימת גם בשנות ה-90 ואף אחד לא עשה מזה ביג דיל.

אז למה בכל זאת? כי רדיוהד הביאו את הבשורה להמונים, או לפחות למי שהיה מוכן להקשיב – פעם אחת (מה זה הדבר הזה? איפה ימי The Bends העליזים? איפה המנונים כמו Karma Police?), פעמיים (איפה המלודיות? איפה הגיטרות, לעזאזל?), שלוש שפעמים (היי, זה דווקא לא רע...) שבע-עשרה פעמים (לא רע בכלל) ולהגיד - למען השם, הדבר הזה מוזר, אבל אני אוהב את זה.

גם לי היה קשה עם Kid A, ולא פחות קשה עם Amnesiac, אבל בנוסף לכל מה שלמדתי מרדיוהד (על ההבדל בין סתם מוזיקה טובה לבין מוזיקה שנכנסת לך מתחת לעור, בין השאר), למדתי בעיקר להקשיב, ולא לשלול על הסף, ולא לדחות שום דבר רק כי הוא אחר.

אוי, הקלישאתיות.

אבל אם אני חייבת לבחור,

אני בוחרת ב-Amnesiac.

After years of waiting nothing came

And you realize you're looking in,

Looking in the wrong palce.

(Packt Like Sardines in a Crushed Tin Box)

אני אוהבת את Kid A ואת Hail to the Thief ואת In Rainbows אבל יותר מכל מה שרדיוהד הוציאו בעשור הזה - אני אוהבת את Amnesiac.

כן, האלבום ההוא. האח הקטן של Kid A, זה אוהבים לקרוא לו "Kid B" (הו, השנינות) או גרוע מזה – אוסף ביסיידס שלא ראוי להקרא אלבום. שטויות במיץ. אם כש-Kid A יצא היה אלבום פורץ דרך, Amnesiac ממשיך לצעוד בדרך הזו. מה זה צועד? רץ. עם Amnesiac רדיוהד לקחו את הניסיונות שלהם צעד אחד קדימה ושמונה חודשים בלבד אחרי צאת אלבומם הקודם, הופה – עוד יצירת מופת. ועוד איך.

Amnesiac הוא בעיניי אלבום העשור (שלא לומר ה-אלבום של ה-עשור) של רדיוהד דווקא בגלל התלישוּת שלו. בגלל התפר הבלתי-אפשרי שבין Pyramid Song לרצועה העוקבת, Pulk/Pull Revolving Doors (אחר מרגעי ה-WTF הטובים ביותר של האלבום). בגלל הנונשלנטיות שבה הם מערבבים בין אלקטרוניקה קרה ורובוטית לבין אחת בלדת פסנתר עם לבין אלתור ג'אז לבין רוק גיטרות סמיתסי ב-Knives Out לבין ג'אז-לוויות ב-Life in a Glass House. אני אוהבת את המתח התמידי באלבום הזה, את הכאוס והזעם של Dollars & Cents מול האדישות הקרה Like Spinning Plates. כבר ב-2001, אמניזיאק היה טיפה מכל מה שרדיוהד עשו ויעשו בעשור הזה: קצת מכל דבר, על הצד הטוב ביותר.

תקשיבו:

Pyramid Song

Knives Out

I Might Be Wrong

בשעה טובה ומוצלחת, סיימתי לסכם.

זה היה העשור שלי. איך היה שלכם?