זהירות, פוסט עתיר לינקים וקשקשת סנטימנטלית.

(השראה)

השירים שהכי אהבתי מהשנה החולפת. לחיצה על המשולש ליד כל שיר להשמעה, קליק על הקישור ל-YouTube. התלבטתי בין סיכום שירי השנה לסיכום אלבומי השנה ובסוף הלכתי על שירים. אחת הסיבות היא שהשנה, בניגוד ל-2007, אני לא יכולה להגיד שהיה אלבום שהפיל אותי מהרגליים. זה לא אומר שלא היו אלבומים טובים - היו גם היו - אבל לא טובים כמו, נניח, Boxer של הנשיונל, ובטח שלא אלבום שהייתי מגידה כאלבום הדפניטיבי של 2008. בכל מקרה, רוב השירים כאן נלקחו מתוך אלבומים שאני מגדירה כאלבומי השנה שלי ממילא (אם כי לא כולם כאלה) ואני ממליצה עליהם בחום.

(12) My Morning Jacket: Librarian

ברשותכם, אצטט: "אני אוהב קלאסיקות. אני אוהב את קיומן של קלאסיקות. אלביס, סרג’נט פפר, עטור מצחך, איי פיל גוד, קזבלנקה, אוקיי קומפיוטר, איה פלוטו. קלאסיקות. אתה לא חייב לאהוב את הקלאסיקות כיצירות כדי לאהוב את קיומן. הן הכרחיות גם כדי שיהיה אפשר להתגעגע למשהו, כדי שיהיה אפשר לעורר תגובת נגד למשהו, כדי שיהיה ממה לברוח. לכן אני אוהב כל כך להיתקל בשיר וכבר בהאזנה השנייה להבין שמדובר בקלאסיקה חדשה, מה שמכונה פעמים רבות אינסטנט קלאסיק כאילו היה פודינג. האלבום החדש של My Morning Jacket  מתעתע. הוא נפתח ברעם, ממשיך במסיבת גלגיליות שהשתבשה, צוחק עליך ומחבק אותך חליפות - קשה להחליט. אבל כשמגיע Librarian, שיר אהבה קטן לספרנית יפה, ברור מהתיבות הפותחות שהנה התגלגלה לפתחנו קלאסיקה לעילא. זה שיר שנדמה כי גם בעוד עשור, ברגע מסוים שבו הרעש והלחץ והעומס יאיימו לפוצץ לנו את הגולגולת מבפנים, האצבע שלנו תחפש מעצמה את השיר הזה באייפוד. ואנחנו נעצום עיניים, נשעין את הראש לאחור, ננשום עמוק ולאט ונמלמל "אח, איזו קלאסיקה..." ('עונג שבת', אייטם אחרון כאן)

מתוך Evil Urges

(11) Björk: Náttúra

הנה סיפור: לפני שאיסלנד פשטה רגל והוצעה למכירה באיביי, אנשים רעים וקפיטליסטים הקימו בה מפעלי אלומיניום לרוב, שהרסו לאיסלנדים את הנוף, זיהמו להם את האוויר ועיצבנו להם את ביורק. ועם ביורק, כידוע, לא כדאי להתעסק. מה עשתה הגברת? שלחה מייל לידידה משכבר הימים, תום יורק, מחבק עצים מוצהר. תום לא היסס להתגייס למען איסלנד ומיד הקליט משהו שנשמע כמו, ובכן, אה, תום עושה קולות של לווייתן בעוד ביורק צווחת באיסלנדית. בום! תופים. תופים. תום בקרע. בום. תופים. צווחות באיסלנדית. אני לא מבינה מילה חוץ מהכותרת ("טבע", כמה הממ, מקורי). כשהשיר דלף לראשונה הקשבתי לו בלופים; בהתחלה הייתי קצת בהלם. אחר כך חשבתי, היי, זה ממש מגניב. פיצוי זעיר על ההופעה שהתבטלה. (ארג)

מתוך Náttúra [סינגל. כל ההכנסות יתרמו למפלגת הירוקים האיסנדית]

(10) Jenny Lewis: Acid Tongue

"I went to a cobbler

To fix a hole in my shoe

He took one look at my face

And said, 'I can't fix that hole in you'

I beg your pardon

I'm not looking for a cure

I've seen enough of my friends

In the depths of the godsick blues."

מתוך Acid Tongue

(09) Laura Marling: My Manic and I

הבחורה הזאת לא נורמלית. היא בת שמונה-עשרה בסך הכל, והשנה יצא אלבום הבכורה שלה - "Alas, I Cannot Swim", שכתיבתו הסתיימה כשהייתה עוד בת 17, אבל עד כאן, מילא. להיות בת 18 ולשיר זו לא חכמה. בשנה האחרונה קשה לפספס את הבחורות הצווחניות מהרדיו ששרות כמה קשה להיות צעירה בריטית [לצורך העניין] בימינו. לורה מרלינג, צעירה בריטית, מפגינה לכל אורך 12 שירי האלבום (פלוס הרצועה הנסתרת המקסימה במיוחד) בגרות מרשימה, והיא לא צווחת לרגע. הכתיבה שלה ישירה וכנה (בשיר הזה, למשל - "I don't keep my head up all of the time/ I find it dull when my heart meets my mind" - וזו רק דוגמה אחת), העיבודים מרשימים בפשטותם ויותר מהכל, ההגשה שלה נקייה וחסרת יומרות לחלוטין. באופן כללי, הייתי שמחה אם מישהי כמו לורה הייתה החברה הכי טובה שלי.

מתוך Alas, I Cannot Swim

(08) Fleet Foxes: Blue Ridge Mountains

התלבטתי בין White Winter Hymnal ההמנוני והמובן מאליו, לבין השיר הזה. White Winter Hymnal הוא כנראה השיר הדפנטיבי מהאלבום הזה, הוא קליט להחריד והוא הזוכה בתואר "השיר הכי מזומזם של השנה", וגם "שיר הקיץ הכי חורפי שיש" (בחיי. ואם מקשיבים לו זה אפילו נשמע הגיוני). אבל! מכיוון שזה סיכום סובייקטיבי בחרתי דווקא את Blue Ridge Mountains שאהבתי יותר. הצחיק אותי שבפיצ'פורק כתבו: "כשרובין פקנולד שר 'I heard that you missed your connecting flight', זה נשמע תלוש: קשה לדמיין שפליט פוקסס וחברות טיסה מסחריות יכולים להתקיים באותו מימד" - זה נכון ומתאר יפה את מה שהלהקה הזו עושה.

מתוך Fleet Foxes

(07) Spiritualized: Death Take Your Fiddle

אני מודה, זה קצת גימיקי, הנשימות האלה לאורך כל השיר. אבל מה לעשות, זה עובד. המוות נמצא ברקע לאורך כל האלבום האחרון של ג'ייסון פירס, האיש מאחורי ספירצ'ואלייזד [הממ. זה נשמע רע בעברית]. האלבום נקרא Songs in A&E – שירים מחדר המיון – המקום שבו נאבקים במוות לכאורה... או משלימים איתו, תלוי את מי שואלים. "אני חושב שאקח את עצמי לגן-עדן," הוא שר, והנשימה/הנשמה עדיין ברקע – "כי לא הייתי שם הרבה לפני כן".

מתוך Songs in A&E

(06) The Mountain Goats: Sax Rohmer #1

זה שיר אהבה. שיר אהבה לא מלוטש. הוא לא רומנטי במובן הנפוץ של המילה. זה שיר אהבה שרק הפזמון שלו מסגיר את העובדה שהוא כזה. בדומה לדסמריסטס (בהמשך הפוסט) ולניוטרל מילק הוטל, האווירה והרקע בשיר לא בדיוק עכשוויים. אני לא יודעת להגדיר למה, אבל שירים מסוג זה תמיד זורקים אותה אחורה בזמן. ולמרות זאת - זה סיכום 2008  אחרי הכל - Sax Rohmer #1 רלוונטי להפליא. מלחמות, כאוס, אסונות טבע, משבר כלכלי - או מה שזה לא יהיה. "כל קרב מוביל לבסוף לכניעה של שני הצדדים". בתוך כל הכאוס, ג'ון דרינאל מתעקש לשיר וזה, נו, כן, גם קצת קיטשי, אפילו - "אני חוזר אלייך הביתה, עם הדם שלי בתוך פי, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה".

מתוך Heretic Pride

(05) Conor Oberst: Lenders in the Temple

קונור אוברסט כותב ומקליט עוד מהתקופה שהיה בן 13, חנון עם משקפיים שנראה ככה. מאז הוא הספיק לשנות תסרוקות, להקים שבע עשרה להקות, הוציא מאתיים אלבומים, להקים לייבל ולצאת עם וינונה ריידר. איש רב פעלים. בכל הזמן הזה הוא הקליט, כאמור, תחת שמות שונים ובעיקר תחת הפרויקט המרכזי Bright Eyes. השנה יצא לראשונה אלבום הנושא את שמו. יש לי בעיה עם קונור לפעמים. הוא מגזים, הוא יומרני, הוא צורח, והוא לא יודע מתי להפסיק (אלבומים, למשל. 70 דקות זה הרבה יותר מדי). כששמעתי שהאלבום הזה מתעתד לצאת השנה, לא התלהבתי; למעשה היו לי אפס ציפיות לאור האלבום הקודם של ברייט אייז שיצא בשנה שעברה. בתיאום מוחלט עם הקלישאה הטוענת שכשאין ציפיות אין אכזבות - גםם ההפף נכון, והאלבום הנוכחי נקי יחסית מיומרות ובוגר יותר. הוא אפילו מעז להיות שמח. Lenders in the Temple הוא השיר האהוב עליי מתוכו, לצד Danny Callahan העוקב לו. הם סוג של הפכים אחד-של-השני, כשהראשון עצוב להחריד והשני, אממ... קצת פחות.

מתוך Conor Oberst

(04) Portishead: The Rip

עם כל הכבוד לקאמבק השנה (וזה חתיכת קאמבק, אלבום שלישי אחרי במרווח של 11 שנה מהשני, שיצא ב-1997), המוצדק למדי לכשעצמו, מה שבאמת מרגש ב-Third (אלבום שלישי כאמור. מישהו אמר אובר-מודעות עצמית?) הוא השיר הנ"ל. פורטיסהד, אלופים באלקטרוניקה, סימפולים וסקרטצ'ינג לסוגיו, בשיר כמעט אקוסטי. The Rip, מקסים בפשטותו ונשען על ריף גיטרה וקולה הענוג של בת' גיבונס, דלף חודשים ספורים לפני שיצא האלבום, וכבש אותי מיד. אמרו עליו שהוא נשמע כמו פורטיסהד עושים רדיוהד - נוסחה מנצחת לכל הדעות. הנה, גם רדיוהד עצמם מסכימים, כנראה.

מתוך Third

(03) The Decemberists: Record Year

לזה לחלוטין לא ציפיתי. הדסמבריסטס, שהוציאו לפני שנתיים את אלבומם הרביעי ועובדים על החמישי המתוכנן ל-2009, הוציאו בסוף השנה, אאוט אוף דב בלו, משהו שהם קוראים לו "סדרת סינגלים": שלושה סינגלים שבכל אחד שני שירים, תחת הכותרת המשותפת Always the Bridesmaid. זה מטוס? זו ציפור? זה אלבום? EP? לקולין מלוֹי פתרונים. קראתי פעם ביקורת שאמרה שלדסמבריסטס יש שירים בשני מצבי צבירה: האחד, שירים שמחים והשני, שירים שגורמים לך לרצות להתאבד, או לפחות להטביע את יגונך בכוס מיץ תפוזים. זו קביעה לא לגמרי מדוייקת - לפעמים יש הרבה יותר נחמה בשירים עצובים.

בכל אופן, Record Year, ללא ספק אחד השירים היפים והעצובים ביותר של השנה, שייך לסוג השני. קולין מלוי הוא בעיניי אחד הכותבים המוכשרים ביותר במוזיקה העכשווית, וכאן היכולת שלו לשלב בין הערות סתמיות על מזג האוויר לקונפליקטים פנימיים בולטת במיוחד. נותר רק לדמיין למה הוא מתכוון כשהוא שר "I read in the paper today, it's been a record year for rainfall".

מתוך Always the Bridesmaid, Vol III

(02) Sigur Rós: Gobbledigook

אני חושבת שלסיגור רוס עצמם נמאס בזמן האחרון מדימויי סופות השלג, הגייזרים המתפרצים ואיסלנדיוּת באופן, כללי שמבקרי מוזיקה היו מצמידים להם חדשות לבקרים. "זה עושה לנו תדמית פרידג'ית". "באלבום הבא" אמרו, "נביא להם אותה בהפוכה". חורף אאוט, התחממות גלובלית אין. בואו נתפשט, נצא לשמש ונחגוג את קיומו של הטבע. או החלק של הטבע שעוד לא הרסו לנו, כאמור, ע"ע ביורק. השיר הזה פותח את אלבומם האחרון. הוא משירי הפתיחה שהם גם הצהרת כוונות, כזה שמכתיב את הטון (כמעט) לאלבום כולו. Gobbledigook ("ג'יבריש", כי זה ובכן, ג'יבריש) הוא קליל, קופצני ובעיקר מדבק וממכר להחריד; אני זוכרת את היום שבו שוחרר הסינגל והקליפ הקשבתי לו בריפיט עשרות פעמים. הוא הדבר האחרון שהייתי מצפה מסיגור רוס וזה - בדיוק מה שהופך אותו לכל כך מעולה.

מתוך Með Suð í Eyrum Við Spilum Endalaust

(01) Radiohead: Go Slowly

[הקדמה] רמאות. רשמית, In Rainbows יצא בכלל בסוף 2007. אפילו המהדורה המוגבלת עם דיסק הבונוס הייתה אמורה להגיע לידי המזמינים עד דצבמר לכל המאוחר. אבל מה לעשות, את הדיסקבוקס שלי לא קיבלתי עד סוף ינואר 2008. [/הקדמה]

בלילה שבין ה-30 ל-31 בדצמבר 2007 יצאתי למסע ישראלי. ה-31 בדצמבר הוא גם במקרה יום ההולדת שלי. הנסיעה כאמור, הייתה בלילה, כך שאת Go Slowly כמו גם את דיסק הבונוס כולו, שמעתי לראשונה בנסיעה אוטובוס חשוך ב-4 בלילה, באמצע שום מקום. למעשה, אז הוא לא הותיר בי רושם מיוחד. אפילו חשבתי שהוא די משעמם. Last Flowers היה השיר שבאמת ציפיתי לשמוע - והוא היה יפהפה כצפוי - אבל Go Slowly מרגש הרבה יותר בעיניי. רדיוהד תמיד היו אלופים בתחכום. שירים עתירי שכבות, הפקה מהוקצעת, בעשור האחרון גם הרבה אלקטרוניקה. באלבום האחרון היה קצת פחות מכל זה - כאילו שאמרו "אוקיי, הגענו עד לכן והשגנו כך וכך, עכשיו אפשר לנשום לרווחה". זה היה 'האלבום השמח', אפילו שרדיוהד לא באמת כותבים אלבומים שמחים כי נו, באמת, רדיוהד. אולי שמח זו לא המילה הנכונה. הייתה בו סוג של השלמה. Go Slowly הוא לדעתי - גם אם לא השיר הטוב ביותר - השיר היפה ביותר מהתקופה האחרונה, של רדיוהד ובכלל. זה יופי במובן הכי פשוט. וכן, זה שיר פשוט. הוא הדבר הכי עצוב ובו זמנית גם הכי אופטימי שתום יורק כתב. בשירים כמו זה אני יכולה לשים את האצבע ולהגיד, בגלל זה הם הלהקה הכי טובה בעולם, אי פעם.

"לא הבנתי/ אבל עכשיו/ אני יכול לראות – יש דרך החוצה"

מתוך In Rainbows (CD2)

*

עריכה 26/12 22:29

שירים שנשכחו/שירים שלא היה לי כוח לכתוב עליהם אבל שווים אזכור:

Cloud Cult: When Water Comes to Life

TV on the Radio: Family Tree

Elbow: Grounds for Divorce

Of Montreal: Gallery Piece

Shearwater: Rooks

וואו, זה היה ארוך.

Jump out of bed as soon as you hear the alarm clock!! You may also find it useful spending five minutes each morning saying to yourself: "Every day in every way I am getting better and better" Perhaps it is a good idea to start a new day with the right frame of mind.

היום לפני 11 שנים יצא OK Computer. אחת עשרה שנים אחרי- לא מתיישן, לא נמאס
ועדיין האלבום הטוב ביותר של כל הזמנים, לפחות עד שיוכח אחרת.