הבהרה: אולי אני סתם מגזימה, כמו תמיד.

אמש (למעשה, ביום חמישי, אבל אני מעדיפה את "אמש") הזדמן לי להצטרף לחגיגת יום הולדת של שתי בנות מהמדור, שנערכה במקום אפוף אלכוהול וסיגריות אי שם בעיר ללא הפסקה. כל הבדידות הפוסט-מודרנית והניכור הפוסט-אורבני נפלו עליי בבת אחת. סביב שולחן אחד באזור הלא מעשנים-לכאורה (ועל כך תעיד חולצתי ספוגת העשן) ישבה כמות לא גדולה אבל גדולה מדי של אנשים שיש בינהם היכרות מוגבלת וקרבה מסוגים שונים. בהחלט היה מעניין לראות איך שהמעבר בין סביבה שבה אנחנו בוהים כל אחד במסך שלו במשרד הממוזג כשאחנו לבושים ירוק, לסביבה שבה אנחנו מסתכלים (שלא לומר בוהים) בכל המסביב, ורק לא האחד בשני, משנה אותנו.

תקראו לי זקנה, אבל כנראה שלנצח תהיה נשגבת מבינתי הפואנטה של לשבת בחדר אפלולי עם מוזיקה מחרישת אוזניים (שאמנם לא הייתה גרועה כמו שציפיתי, אבל בהחלט לא היה מזיק אילו יכולתי להגיד משהו על רקע הרעש ולא לצרוח אותו) כשהמטרה המוצהרת היא שתייה וכל הנובע מכך. אני, מיותר לציין, ואם זה לא היה מובן מאליו מהחנוניות המתפרצת שלי, לא נוגעת באלכוהול. יש לציין שלא מאוד יזיז לי אם תשתו לידי, כל עוד לא תתחילו להתנהג כמו אידיוטים אחרי זה. (ובכל מקרה, אני בהחלט אודה לכם אם תנשפו עליי קצת אלכוהול, ככה בקטנה, ולא תחסמו לי את שדה הראייה [ובינינו, אין יותר מדי לראות] עם מסך עשן וסירחון).

כדי לבאס את עצמי עוד יותר אם האווירה הכללית לא הספיקה, עשיתי מה שאני עושה במקרים כאלה וניסיתי להוציא את עצמי מהסיטואציה ולהסתכל על כל העניין מבחוץ, עד כמה שזה בכלל אפשרי להיות אובייקטיבית ככה. פסיכולוגי משהו, אני יודעת, אבל בכל מקרה; אמרתי לעצמי, מה הבעיה שלך, למה את לא יכולה סתם להנות, להתנתק ("מה הקטע, תזרמי!"), סך הכל, את בת תשע עשרה ואת צעירה ויש לך חבר ויש מי שיזמין אותך לחגוג איתו ואת בסדר. כצפוי, זה לא הביא אותי למסקנות יוצאות דופן, ורק החזיר אותי לתהיות הנצחיות בדבר המוזרוּת והתלישוּת, שגם אם עזבו for a while, תמיד יחזרו שוב.

ועכשיו ברשותכם אלך לי להכין כוס תה בדבש בלימון ולצקצק בלשוני על הצעירים בימינו.

No one said it would be easy

אובייקטיבית, אין לי מה להתלונן. יש לי תפקיד מצויין ביחידה טובה עם אנשים טובים והמפקד הכי טוב שאפשר לבקש (באמת), אני משרתת קרוב לבית (אולי לא הכי קרוב שאפשר, אבל עדיין), אני עושה יומיות, ומתוקף התפקיד, אגב, אני גם פטורה לחלוטין משמירות, מסדרי בוקר, מסדרי רס"ר וכל תורנות שהיא (למעט תורנות שירותים פעם בחודש). החיים היפים ממש. אין מה להתלונן, כל הכבוד לצה"ל, וכו'.

הלוואי שזו הייתה האמת; האמת היא שרע לי מאי פעם ואני מצטערת על כל החלטה או בחירה, גם הקטנה והאקראית שבהן, שהביאה אותי לתפקיד הזה. למה בחרתי (אי שם בשלהי כיתה ט', כשהייתי צעירה תמימה וחסרת דאגות) להרחיב מחשבים. אני בכלל לא בחורה ריאלית. הרי לא אהבתי את המקצוע ולא הייתי טובה בו ולפרקים הוא אף תסכל אותי כמעט כמו המתמטיקה הארורה. טוב - אני מגזימה. זה לא היה גרוע עד כדי כך. ובכל זאת. למה נכשלתי במיונים למודיעין? למה לא קיבלו אותי לדובר צה"ל? למה כשהודיעו לי שהתקבלתי ל-ERP אמרתי שאני רוצה לחשוב על זה, ובסוף אמרתי - בסדר, אני מסכימה. ובכלל, מה כל כך נורא בכלל צהל"י - הידיעה שאת אחת מתוך אלפי בנות שנפלו בין הכיסאות? הצורך להשיב, כמעט בהתנצלות, כשישאלו אותך לאן את מתגייסת - "אני לא יודעת, כנראה שלכלל צה"לי..."?

ובכן, עכשיו אני משלמת את המחיר. אני קמה לפני שש בבוקר בהרגשה נוראית מלווה בהרצון להתחפר מתחת לשמיכה ולא לצאת מהמיטה בשנתיים הקרובות, עולה על מדים, מחליפה אוטובוסים, מגיעה לבסיס. את המשך היום אני עתידה לבלות בחדר סגור ומואר פלואורסנטית מול מסך כחול ושורות קוד מתחלפות. אני שונאת את זה. אני מתעבת את זה; אני מתעבת את הלוגיקה הקרה שאין לי, את שגיאות התחביר המטופשות, את הודעות השגיאה הלקוניות, את הטבלאות, את המיקומים המלאים והמיקומים היחסיים והסימנים המוסכמים והמסך המהבהב והתסכול האיסופי.

אני כל הזמן חושבת: זאת לא אני, זה לא מתאים לי, אני לא רוצה את זה, מה לעזאזל אני עושה כאן בכלל. יותר מהכל אני שונאת להיות זאת שלא מבינה וזאת שאין לה חשיבה מתמטית וזאת שעושה טעויות לוגיות וטעויות חישוב וטעויות הרצה, וזאת שקולטת לאט וזאת ששואלת שאלות טיפשיות. אני יודעת שזה לא חכם לשפוט את עצמי ביחס לאחרים, אבל אני לא יכולה להמנע מההשוואה. אני באמת זאת שלא מבינה כלום.

אני מחלקת את היום שלי לטבלאות ייאוש קטנות: עוד x שעות עד ארוחת הצהריים, שעה הפסקה, y שעות עד ארוחת הערב, עוד שעה, עוד חצי, שעה, זהו, עוד חמש דקות והולכים הביתה (ועוד z שעות קמים שוב ומתחילים הכל מחדש; עוד יומיים לסופ"ש... וכו'). השבוע מתחיל בציפייה לסופו ובימים אני נאחזת בדברים קטנים שישאירו אותי שפויה - לצאת מהבסיס, לפזר את השיער, לשים אוזניות, לא לדבר עם אף אחד בדרך, לא להיות נחמדה, לא להיות חכמה, לפשוט את המדים, לסגור את הדלת, לכבות את האור, ללכת לישון. לא לראות לא לשמוע לא לדעת.

אני לא יודעת מה לעשות.
ולא כתבתי אפילו חצי ממה שהתכוונתי לומר.