אני מרגישה שהעדרותי השערורייתית מכאן, והעדרותי השערורייתית אף יותר מכתיבה בכלל מחייבת אותי לפרסם דין וחשבון מפורט אודות היכן-הייתי-ומה-עשיתי. וזה עוד יקרה, מתישהו. בינתיים קל לי יותר לכתוב על דברים שמחוץ לעצמי, והיום: אהבות חדשות. לצערי כבר לא מזדמן לי להקדיש למוזיקה מספיק זמן, ובכל זאת, יש שירים שהם עוגן בזמנים שאין בהם עוגנים אחרים. הנה כמה מהם:
אורסולה שוורץ: לא
את ההרכב הישראלי המסתורי הזה הכרתי מפרויקט המחווה (המעולה!) של עונג שבת לשירי טום וייטס בעברית, שם הם ביצעו את אחד הקאברים המוצלחים באלבום, ל"אלוהים יצא לטיול עסקים". מיד אצתי לגוגל, ידידו הטוב של האדם, לחפש חומרים נוספים שלהם. מה רבה הייתה אכזבתי משלא מצאתי דבר. מסתוריים כבר אמרתי? ובכן, לא אמרתי נואש, ומדי פעם כשנזכרתי בשיר ניסיתי את מזלי מחדש, וביום מן הימים אכן צץ לו עמוד בנדקמפ מסתורי לא פחות, אך לפחות כזה שהיו בו כמה שירים חדשים. מסתבר שהחבר'ה מתמחים בשירי משוררים ישראלים, כמו גם בעטיפות קריפיות במיוחד.
"לא", בכותרת מינימליסטית שהולמת את תוכנו, הוא שיר קטן ויפה של אגי משעול שקיבל כאן עיבוד הולם ונהדר בפשטותו.
בונוס: חרקים ב-HD.
Owen Pallet: The Sky Behind the Flag
אוון פאלט הוא כנר שעבד עם ארקייד פייר, בין היתר על הפסקול לסרט הנהדר Her. ההיכרות שלי איתו הייתה מוגבלת לכמה שירים ששמעתי פה ושם, עד שלינק מקרי הוביל אותי לקליפ הזה, שתפס אותי מיד ולא עזב מאז. הוא קריפטי למדי - אולי אפילו סתום - ועם זאת משהו באווירה שלו מסונכרן באופן מושלם עם השיר, שהוא אולי השיר האהוב עליי בחודשים האחרונים. למה אני לא יכול להרפות? "למה אני לא יכול לאבד שליטה?" הוא שר, בקול צלול ומחושב מדי על רקע פעימות לב אלקטרוניות מחושבות מדי, מתוזמנות להפליא, שאין בהן מקום לאלתור או לספונטניות. וזה אחד מהרגעים הנדירים האלה בהם אני נאלמת אבל רוצה לצעוק: היי, זאת אני, זאת ממש אני!
I need to lose control
Why can't I lose control
ארז לב ארי: מלחמה אבודה
גם אל השיר הזה הגעתי די במקרה כשהקשבתי לתכנית מיוחדת של "הקצה" לציון 20 שנה למותו של דוד אבידן. לא הכרתי את ארז לב ארי לפני כן אבל התאהבתי בשיר מהרגע הראשון. המילים של אבידן, כך הבנתי, נכתבו על השואה, אבל הן מעורפלות מספיק כדי להתאים גם למלחמות שלנו, וכאלה כידוע לא חסר.
והמצור הוסר פתאום מעברים וייתכן שיש שמיים אחרים.
Kishi Bashi:In Fantasia
קישי באשי הוא שם הבמה של קארו אישיבאשי, חבר באוף מונטריאול - הלהקה הכי צבעונית שיש - וגם בהרכב של רג'ינה ספקטור. השיר הזה סוגר את אלבום הסולו האחרון שלו, שהוא רכבת הרים צבעונית ומרהיבה של שירים עם שמות "חהחהחה חלק 2" וסיפורים על - בין היתר - הבריאה, אחד בשם מר סטייק ואיך לא, הרפתאות עם כימיקלים. באופן מפתיע למדי זה אלבום שמצליח לשמור על קוהרנטיות על אף הרושם המקושקש מעט שהוא מותיר בהאזנות ראשונות. השיר הזה יוצא דופן - עד כמה שאפשר לומר זאת על אלבום שכל שיר בו יוצא דופן - אולי בגלל האורך שלו שמאפשר מרחב נשימה שכל כך נחוץ אחרי הבלגן שקדם לו. וחוץ מזה, הוא פשוט יפהפה.
אני אוהבת את רדיוהד. מאוד. אני יודעת שזה לא מאוד בוגר, או הגיוני, לעשות את החלוקה הזו, אבל מבחינתי זה עובד ככה: יש מוזיקה – כל דבר שתוכלו להעלות על דעתכם – ויש את רדיוהד. הם מחוץ למשוואה, מעל הסולם, איך שתרצו. אני בוחרת לתאר את העולם המוזיקלי שלי כמעיןו מערבולת שרדיוהד נמצאת במרכזה. בשלב מסויים הגעתי למסקנה שלקרוב ל-90% מהמוזיקה שאני מקשיבה לה בשנים האחרונות הגעתי ישירות או בעקיפין דרך דרכם. ובכל מקרה: ובלי להתקטנן על שירים ואלבומים ודירוגים ושטויות - אישית, רדיוהד הם הפסקול שלי לעשור הזה, וכנראה שגם בעשור הבא.
Everything in Its Right Place
אני אמנם מעריצה, אבל מעריצה מפוכחת. התקופה הכי יצירתית, הכי צבעונית והכי מגוונת של רדיוהד הייתה אמנם תחילת העשור הנוכחי - אבל בדירוג האלבומים האישי שלי (אין באמת דירוג כזה, יש רק מקום ראשון, והשאר לנצח ימשיכו להחליף מקומות בינהם על פי מצב הרוח שלי), OK Compter תמיד יהיה פסגת היצירה שלהם. יצירת המופת האולטימטיבית. אני לא אתחיל להשתפך עליו כאן עכשיו, אבל אם טרם הקשבתם לאלבום הזה - אז הלו, יש לכם חור רציני בהשכלה. רוצו לשמוע.
אחרי OK Computer שהציב אותם על פסגת עולם המוזיקה העולמית, הציפיות מרדיוהד לאלבום הבא היו בשמיים. קראו להם הלהקה שהצילה את הרוק, פינק פלויד מספר שתיים, ומי יודע מה עוד. הם מצידם הרגישו מאוד לא בנוח עם התווית של "מצילי הרוק" ובתגובה החליטו להסתגר באולפן, לא להוציא מילה לתקשורת, להתחרפן, להתפרק, לחזור ולהקליט את הדבר האחרון שציפו מהם להוציא - את Kid A.
בדיעבד, ובמנותק מכל ההייפ האימתי שאפף אותו כרק יצא לאוויר העולם באוקטובר שנת 2000 - הניסיוניות והמוזרות של Kid A הייתה עניין גדול בעיקר בגלל שזה היה לא צפוי שדווקא רדיוהד תהיה חתומה עליו. מזויקה אלקטרונית או נסיונית הייתה קיימת גם בשנות ה-90 ואף אחד לא עשה מזה ביג דיל.
אז למה בכל זאת? כי רדיוהד הביאו את הבשורה להמונים, או לפחות למי שהיה מוכן להקשיב – פעם אחת (מה זה הדבר הזה? איפה ימי The Bends העליזים? איפה המנונים כמו Karma Police?), פעמיים (איפה המלודיות? איפה הגיטרות, לעזאזל?), שלוש שפעמים (היי, זה דווקא לא רע...) שבע-עשרה פעמים (לא רע בכלל) ולהגיד - למען השם, הדבר הזה מוזר, אבל אני אוהב את זה.
גם לי היה קשה עם Kid A, ולא פחות קשה עם Amnesiac, אבל בנוסף לכל מה שלמדתי מרדיוהד (על ההבדל בין סתם מוזיקה טובה לבין מוזיקה שנכנסת לך מתחת לעור, בין השאר), למדתי בעיקר להקשיב, ולא לשלול על הסף, ולא לדחות שום דבר רק כי הוא אחר.
אני אוהבת את Kid A ואת Hail to the Thief ואת In Rainbows אבל יותר מכל מה שרדיוהד הוציאו בעשור הזה - אני אוהבת את Amnesiac.
כן, האלבום ההוא. האח הקטן של Kid A, זה אוהבים לקרוא לו "Kid B" (הו, השנינות) או גרוע מזה – אוסף ביסיידס שלא ראוי להקרא אלבום. שטויות במיץ. אם כש-Kid A יצא היה אלבום פורץ דרך, Amnesiac ממשיך לצעוד בדרך הזו. מה זה צועד? רץ. עם Amnesiac רדיוהד לקחו את הניסיונות שלהם צעד אחד קדימה ושמונה חודשים בלבד אחרי צאת אלבומם הקודם, הופה – עוד יצירת מופת. ועוד איך.
Amnesiac הוא בעיניי אלבום העשור (שלא לומר ה-אלבום של ה-עשור) של רדיוהד דווקא בגלל התלישוּת שלו. בגלל התפר הבלתי-אפשרי שבין Pyramid Song לרצועה העוקבת, Pulk/Pull Revolving Doors (אחר מרגעי ה-WTF הטובים ביותר של האלבום). בגלל הנונשלנטיות שבה הם מערבבים בין אלקטרוניקה קרה ורובוטית לבין אחת בלדת פסנתר עם לבין אלתור ג'אז לבין רוק גיטרות סמיתסי ב-Knives Out לבין ג'אז-לוויות ב-Life in a Glass House. אני אוהבת את המתח התמידי באלבום הזה, את הכאוס והזעם של Dollars & Cents מול האדישות הקרה Like Spinning Plates. כבר ב-2001, אמניזיאק היה טיפה מכל מה שרדיוהד עשו ויעשו בעשור הזה: קצת מכל דבר, על הצד הטוב ביותר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
