שלשום כששכבתי לישון- עלה לי פתאום נושא מצוין לפוסט. לפני שבוע, בזמן שיעור משעמם במיוחד, היה לי רעיון- וזה יכול היה להיות נושא מצוין לפוסט. ביום שבת, נפגשתי עם חברה ודיברנו המון על מסביב בלי להגיע בלי שום פואנטה בכלל. חשבתי על צביעות ועל כמה שהיה נחמד אילו לא היינו מתנהגים כאילו אנחנו מאוד מעוניינים לשמוע ובעצם אנחנו ממש לא. חשבתי, שלפני שאני מתחילה לבקר את ההתנהגות הזו באחרים עליי לזכור שאני עושה בדיוק את אותו הדבר. חשבתי שזה נושא מצוין לפוסט כי באותו רגע היה לי הרבה מה להגיד. ביום שישי האחרון הרגשתי פעלתנית ומועילה וסידרתי חדרים הזזתי חדרים ותפרתי חורים ופתאום הבנתי שהריקנות של יום שישי בצהריים אולי לא נעלמה אבל נשכחה לרגע. ידעתי שגם זה הנושא מצוין לפוסט.

אז פתחתי פנקס רשימות (כי יש לי ניסיון עבר עם כתיבת פוסטים משקעים בישראבלוג מהדפדפן כשפתאום...אינטרנט אקספלורר ביצע שגיאה ו..." ההמשך ידוע) מצאתי את עצמי בוהה בחלון ממוזער עם שתיים ורבע שורות, כשאני שמה לב שיותר מעניין לבהות בדסקטופ או להיזכר ש...יש לי קבצים לתייק  באיזשהו מקום ו...שיט, יש לי שיעורים בלשון ו...טוב, אני כבר אמשיך מחר- בינתיים אני אסגור את החלון כי למה לי שלמור שתי שורות ורבע, אני כבר אזכר מה כתבתי מחר, ואולי עם זאת גם אדע להמשיך.

מתחת למיטה יש לי קלסר כחול גדול שעולה על גדותיו, וכל כריכתו ציירתי בטיפקס איקס גדול ותוספת בצד: "תעשו לעצמכם טובה ואל תגעו בזה, תודה". ובתוכו אוסף של זיכרונות (פחח) ודברים לא מוגדרים כמו שירים (אכן, אני גם יפה גם אופה וגם משוררת) שכתבתי לפני שנתיים (יש שם בסך הכל שלושה-ארבעה והם מטופשים במיוחד), עלונים ומזכרות שאספתי בנסיעה לארצות  הברית (אפילו השתרבבה משם מפית עם סמל של אל-על), ובעיקר מעין קטעי יומן דמיוני ללא כריכה, שהם בעצם אוסף אקראי של דפים אין ספור מלאים במחשבות אקראיות, תהיות פילוסופיות עמוקות, יצירות אומנות שנוצרו ברגע של שעמום עמוק בזמן שיעור מתמטיקה (אף כי לאחרונה יצירותיי בשיעור מתמטיקה נראות כולן דומות זו לזו באופן מחשיד, כשכולן כוללות וריאציות שונות על הביטוי I HATE MATH באדום דם ומכתב התאבדות בצד), כמו כן יש לי בקלסר מילות שירים אהובים שהדפסתי, ברכות ליום הולדת שקיבלתי, וידויי אהבה מרגשים ממחזריי הרבים, מכתבי נאצה וכו' וכו'.

ולסיום, התחזית: השבוע (חמישי) אקבל את תעודתי למחצית א', סוף סוף. הנשיא קצב עדיין לא יתפטר, ארץ נהדרת תמשיך בניסיונותיה הפתטיים להצחיק, אבל לפחות אורי גלר יעלם, שבעה טובה ממסכינו.

המשך שבוע מרנין ומהנה לכולנו.

1. סימן משמיים?
כשהייתי קטנה יותר, הייתי הולכת לי ברחוב בערב להנאתי, והייתי מבחינה לפתע פתאום בפנס כבוי או מהבהב בצורה מוזרה. או-אז, הייתי נועצת בו את מבט האורי-גלר שלי, מתרכזת, סופרת בלב אחת-שתיים-שְלוש ו...הפנס היה מפסיק להבהב באחת ונדלק! יש לציין שהתופעה התרחשה מספר לא מבוטל של פעמים, וכמעט תמיד בסופי שבוע. מיד החלטתי שאני בעלת כוחות על טבעיים, קוסמת מופלאה ו/או בעלת יופי מחשמל במיוחד, תרתי משמע. אולם, בחלוף השנים, פרחה התופעה המסתורית מזכרוני. עד לאתמול בערב.

ומה קרה אתמול בערב? ובכן, הלכתי לי לתומי בשעת ערב, מלאת מרמור ומיואשת מהקיום האנושי, קרי: היה לי בוחן במתמטיקה להתכונן אליו והרגשתי כמו כשלון מהלך, וחוץ מזה היה לי קר ועצוב. אם כן, חושבת לי מחשבות אובדניות שכאלה התהלכתי במורד הרחוב. יש לציין, שהפנסים כולם דלקו במלא תפארת אורם הצהוב הבוהק. כאשר לפתע, נשאתי עיניי אל-על, אל הפנס הקרוב, כשזה הבהב בכתום לכמה רגעים, פצפץ ו...נפח את נשמתו. לאיטיים מבינינו: כבה.

2. רק באמריקה!

ארה"ב: המורה לאמנות צייר עם הישבן

מורה אמריקני החליט להדגים לתלמידיו מהי אומנות מופשטת: (מתוך הכתבה בynet:) "מורה לאמנות בבית ספר בווירג'יניה, ארה"ב פוטר מעבודתו לאחר שהתברר כי הוא נוהג לצייר ציורים בהם הוא השתמש בישבנו כמכחול. את הציורים הוא נהג למכור באתר האינטרנט שלו.

המורה, סטיבן מורמר נהג למרוח את ישבנו ואיבר מינו בצבע, ואז השתמש בהם כאמצעי ליצור ציורים מופשטים על גבי בד הציור. הוא כינה את יצירות האמנות שלו "הדפסי ישבן". הציורים הפכו לשיחת היום בקרב התלמידים לאחר שבאתר האינטרנט "יו טיוב" הופץ סרטון וידאו שלו, מחופש ולבוש בתחתוני חוטיני."

מוטב מאוחר: החזיר ספר לספרייה אחרי 47 שנה 

"רוברט נורנן מצא סוף כל סוף את הספר ששאל בספריית בית ספרו שבהנקוק, מישיגן, לצורך כתיבת העבודה על מצרים שהתבקש להגיש בכיתה ט'. הבעיה היחידה היא שמאז ששאל נורנן את הספר חלפו 47 שנה. לפי החותמת שהוטבעה על כרטיס הספרייה שנמצא בתוך הספר, נדרש נורנן להחזירו לספרייה ב-2 ביוני 1960. נורנן, שמאז ומעולם גילה עניין רב בתולדות מצריים, הודה כי מעולם לא סיים לקרוא אותו."

3. איזה בזבוז

 בנענע אופנה פורסמה לאחרונה כתבה על אודות המלחמה באנורקסיה של דוגמניות: קביעת רף מינימום לגיל העסקת הדומניות, רמת במ"י, פיקוח על מזון בריא ופעילות גופנית וכו' וכו'. כדוגמה, צויינה הדוגמנית קרולינה רסטון, שנפטרה ממלחת האנורקסיה. כמו כן, צורפה תמונתה.
הגולש אמיל .א. הביע את צערו וגילה מידת טאקט ורגישות כשטיקבק: "קרולינה רסטון מזה יפה, חבל שמתה" (סימני הפיסוק לא במקור).