- "שיו, כמה זמן לא עדכנתי את הבלוג!"

- "יש לך מחשב כבר יומיים. נו, תעדכני כבר!"

- "צודקת. אבל, רגע, ממה להתחיל?"

- "הממ."

פעם, לא ממש מזמן, בעצם, הייתי יושבת וחושבת כמה אוממלה אני, שדווקא בתקופה רצופת רשמים מבית הספר החדש, תחילת השנה, החגים ואחרי החגים, היכרות עם אנשים חדשים, סביבה חדשה, תקופה חדשה, חקירת הנשיא, אולמרט מחליט דא ליברמן, וכו' וכו', דווקא עכשיו אין לי את הבלוג שלי כדי לפרוק, לקטר להתלונן לספר, לגזור ולשמור, לתעד את כל זה.

הייתי יושבת לי וחושבת "היי, הייתי יכולה לכתוב על זה בבלוג!", או "וואו, זה נושא מצויין לפוסט" ו"הו, כמה רע לי עכשיו, הלוואי והייתי יכולה לכתוב עכשיו מכתב התאבדות בצירוף איזו תמונה גותית, לקבל על הפוסט 0 תגובות ואז ללכת לחתוך ורידים!".

כשהבנתי שאין לי את הבלוג שלי כרגע כדי לכתוב בו את כל זה, ולכתוב יומן אני לא אוהבת, התחלתי לחשוב על מה שאכתוב בפוסט החגיגי שבו אכריז על חזרתי לעולם האינטרנט ועל סיום התקופה הנוראה של הניתוק מהציוויליזציה. חשבתי וחשבתי, דברים רבים עלו במוחי הקודח, דברים רבים ומגוונים כל כך, עד שחששתי שכשבבוא היום, בעודי מקלידה בהתרגשות ובלהט את הפוסט המיוחל, אקבל ממערכת ישראבלוג הודעת שגיאה, שכן אבוי, הפוסט ארוך מדי. (*חשד לא מבוסס בעליל, שכן מעולם לא נתקלתי במגבלה שכזו)

בכל אופן, דברים רבים ומגוונים כל כך עלו במוחי הקודח, עד שאת כולם...שכחתי.

בעוד שנים מספר, כשאהיה קשישה מקומטת ומישראבלוג יישאר רק ארכיון במקרה הטוב, אשב לי בנחת ואקרא על אודות מעללי בשנות נעוריי הפוחזות. אך אבוי! חסרים כמה פרקים! זה כמו לצפות בטלנובלה, סליחה על האנלוגיה-חסרת-כל-הקשר-למציאות, לצאת לחופשה באיים הקריביים, ואז לגלות שהגיבורה הראשית שלחה יד בנפשה אחרי שגילתה שאהוב ליבה הוא בעצם אחיה, שבגד בה עם אחותה המאומצת שנכנסה להיריון והייתה מעורבת בתאונת קורקינט קטלנית.

ובכן, אדלג היישר לפרק הבא. (את תקציר הפרקים הקודמים ניתן לראות בפוסט הקודם) בפרק הבא צפוי לגיבורה מבחן במתמטיקה (יום ראשון) ומבחן בפיזיקה (שלישי). בשניהם, אגב, הגיבורה תיכשל. לאחר מכן תחליט הגיבורה (בפעם המי-סופר-כמה) לעבור לביולוגיה, ואז תתחרט, ואז תחליט שוב לעבור, וחוזר חלילה. כך זה יימשך עד שכבר שלכל הקבוצות של מגמת הביולוגיה יהיה מבחן, ואז לא תהיה לגיבורתנו ברירה, היא תיכשל בפיזיקה בסוף השנה ותיאלץ לעבור לאקולוגיה בשנה הבאה. אה, וגם ל-3 יחידות במתמטיקה. אני כל כך מפגרת.

* * *

חודשיים בלי מוזיקה הביאו אותי לשפל של האזנה לגלגל"צ מרצוני החופשי, ועוד בבית. בין שיר לשיר לאותו השיר שוב, קלטו אוזניי את הדבר הבא:

"תאונות דרכים. אנשים מתים מזה".

"...ופרס תגלית השנה הולך למשרד התחבורה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים."

עד כאן בברכת שבוע טוב וחיים ארוכים למחשבי החדש והמאמם. (הצעות לשם חיבה יתקבלו בברכה)

אחרי כמעט חודשיים שלמים בלי מחשב, הנה הוא סוף סוף כאן- המחשב החדש שלי. הוא שחור-כחול-כסוף סקסי, הוא פה, הוא מהיר והוא לגמרי שלי.

ולהלן תקציר קורותיי בתקופה חסרת המחשב שעברה על כוחתינו: באתי, בית ספר חדש, כיתה חדשה, מחנכת מעצבנת (שלא לומר פסיכית), אנשים נורא נחמדים, בית ספר מגניב, מורים שרוטים (מצ"ב ציטוטים, ראו רשימות, הרעיון לפינה מכאן), שמחתי, הובכתי, בכיתי, התעצבנתי, כמעט ונכנסתי לדיכאון, יצאתי, יצאתי לטיול שנתי, נהנתי, הכרתי המון אנשים נחמדים, נגמר, חוזרים לשגרה, to be continued.

המון דברים לעשות, מעט זמן לעדכן, אבל כנראה שבקרוב מאוד יהיה פוסט. נורמלי.

It's good to be back.