בראש: יותר מדי מחשבות שלא מתחברות למשפטים או משפטים בלי קשר וציטוטים אקראיים ממשירים אקראיים. זה לא טוב, והבטלה של השביתה לא מועילה בכלל. המצב הזה מבלבל אותי. יום של בהייה חסרת מעש בארבעה קירות ומסך אחד, וביום הבא עסקים כרגיל. סליחה, אמרתי כרגיל? כוננות שביתה. "אם יש מורים שמלמדים תבואו ללמוד". אז תקומי ב-10 בבוקר ותסעי לבית הספר ב-12 בצהריים רק כדי ללמוד שעתיים ולחזור. ולמחרת שוב יום של בהייה וכו', וחוזר חלילה.
אז יום אחד ישבתי ולא עשיתי כלום ויום למחרת - עסקים כרגיל. נו, אמרתי כרגיל. תבואי לבית הספר בבוקר. זאת אומרת, ממש בבוקר. ותלמדי ואפילו תעשי מבחן, ואז טקס רבין שלא ברור מתי ואיך הספיקו להכין אותו. ניחא. ואחרי הכל תדרוך גדנ"ע, שמסתבר שמתקיים, אחרי הכל, בשבוע הבא.
אז כן, כל הצבא הזה. לפני שבועיים הייתי נערה צעירה ופוחזת שכל דאגותיה מבחן במתמטיקה. (72. הא! זה לא טוב, אבל הרבה יותר טוב ממה שציפיתי.) ופתאום, פף! דואר רשמי, צו ראשון, שאלון-רפואי-בדיקת-שתן-בדיקת-עיניים. פתאום קוראים לי מלש"בית, וכולם משווים תאריכי התייצבות, ולכולם פתאום יש דוד שמקורב לרמטכ"ל ואבא שהיה טייס. כולם מתורגלים ברשת"צים ומפנטזים על קריירה צבאית מרהיבה.
אז כן, כל הגדנ"ע הזה. חמישה ימים בלי המיטה והמקלחת שלי זה אולי שינוי מרענן לעומת שגרת השעמום הטוטאלי של השבועות האחרונים. מצד שני - אלה חמישה ימים בלי המיטה והמקלחת שלי. באמת שאני לא פרינצסה מפונקת שמתעלפת בטיולים שנתיים כי נהרס לה הפן - מה שמדאיג אותי באמת הוא המעבר הקיצוני מהפאזה של תלמידי תיכון סוררים (פחח) לפאזה של צוות/ פלוגה/ וואטאבר שנמצאים יותר מדי שעות ביממה תחת מערכת של חוקים שבטח ייראו לנו מטופשים במיוחד. וזה עוד לא כולל את השגרה של שיעור ספורט אחד ארוך, תורנויות מגעילות, מקלחות משותפות וכיוצ"ב.
בשורה התחתונה- התבכיינות אינפנטילית: לא רוצה צבא! אני קטנה מדי בשביל כל זה! 
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
