עשרים וארבעה בפברואר, אלף תשע מאות תשעים. קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. ההורים שלה באים בברית הנישואים כדת משה וישראל. יום אביבי חמים, נדיר באמצע החורף הקר של רוסיה הלבנה. חצי שנה אחר כך, בטיסה לא ישירה, מוסקבה-ורשה-תל אביב, זוג צעיר נוחת בנמל התעופה בן גוריון. החמישה באוקטובר אלך תשע מאות תשעים. הזוג מגיע לארץ הקודש כשבפיו כמה מילים עבריות בלבד, ומשתכן בחולון בצמוד לעוד כמה קרובי משפחה שהגיעו מבעוד מועד.

ביום חורף חמים (וולקאם טו יזראל), העולם עסוק בהכנות למסיבות סילבסטר למינהן, ואם היה אינטרנט, הוא היה מוצף כתבות סיכום שנה, כגון 90 השירים החמים במצעד הפזמונים (חה), השעה שתיים בצהריים לערך, ואישה צעירה בחודש התשיעי להריונה, שכבר התרגלה לרעיון שבתה תיוולד כנראה כבר בשנה הבאה כורעת ללדת. היא מוסעת לבית החולים "הקריה" בתל אביב, יהיה זכרו ברוך. בשעה חמש-עשרה חמישים-וחמש, השלושים ואחד בדצמבר שנת אלף תשע מאות תשעים (כמעט, כמעט אחת) יוצאת לאוויר העולם בלידה טבעית וטפו-טפו, בלי בעיות מיוחדות, תינוקת במשקל שלושה גרמים נקודה ארבע-מאות ושמונים ובגובה חמישים ושניים סנטימטר. מזל טוב, אדוני, נאמר לאב המודאג שישב בחדר ההמתנה* וכסס ציפורניים, יש לך בת. "סליחה?" אה, אדוני עולה חדש, לא דובר עברית? אה, כן, אדוני, מיד נקרא למישהו שיתרגם לך. הנה, מזל טוב, אתה יכול להיכנס לראות את אישתך.

וכך התגוררו הזוג הצעיר ובתו, כשנתיים בחולון, אחר כך לקחו משכנתה, דירת שלושה חדרים נחמדה וגינה בשכונה נחמדה אי שם בשפלה. האם והאב המאושרים העניקו לבתם הקטנה את מרב תשומת הלב. הילדה, שכבר בגיל עשרה חודשים כבר ידעה ללכת, ובגיל חצי שנה כבר התחילה לדבר, שמו לב, הייתה דברנית לא קטנה. הו כן. ואילו פנינים יצאו מפיה. אימא שלה שומרת עד היום מחברת גדושה במיני ציטוטים, ואבא שלה מחזיק עד היום הום-מייד קלטות שמוכיחות את זה. בגיל ארבע היא נשלחה, מסיבה תמוהה כלשהי, לגן דתי. ההורים שלה לא דתיים בשום צורה, ועד היום העניין נשאר בגדר תעלומה עד היום. בכל אופן, הדבר העיקרי שהיא זוכרת מהגן הוא הגננת המאוד נחמדה, וטקסי קבלת השבת. היא תמיד התרגשה כשהיה תורה בסבב להיות אימא של שבת, למרות שהיא לא באמת הבינה את התפילה ולמה צריך להתפלל בכלל. היא לא מבינה עד היום, בעצם.

אחר כך הגיע גן טרום-חובה, הפעם  גן לא דתי. היא זוכרת את הטעם של החלה שהיו מכינים בגן ומביאים להורים לטעום ביום שישי כל שבועיים. היא זוכרת שלילדים שהתנהגו יפה נתנו לצייר במחשב. הייתה שם תוכנת צייר!!! וזה היה כמו קסם, כי היה אפשר להשתמש ב-כ-ל הצבעים ואפילו לצבוע בטושים וללחוץ עליהם! ולמלא את הדף ברקע שחור!!! והצבע לא היה נגמר והטוש לא היה מתקלקל! ואם הציור היה ממש יפה (הציורים שלה תמיד היו יפים), הגננת הרשתה להדפיס והיא הייתה שמה את הדף במגירת עם המדבקה של החילזון ובסוף השבוע מביאה לאימא! והציורים לא היו קישקושים כמו של כל הילדים, היו בהם פרחים ועפיפונים ועצים עם תפוחים שלא נראו כמו עיגול אלא ממש כמו תפוח! והיא הייתה גאה בעצמה כי הילדים היו ניגשים אליה ומבקשים שתלמד אותם לצייר ככה. היא זוכרת, שהיה יום שירד בו גשם וכל הילדים תלו את המטריות על המעמד בכניסה, ואז במקום סתם סנוויצ'ים עם גבינה לבנה (היא תמיד הייתה זורקת את המלפפון החמוץ בלי שיראו), הסייעת הכינה לכל הילדים מרק חם. ויום אחד בקיץ הביאו לנו לטעום חתיכות קטנות של אננס שבכלל לא היה טעים. עד היום היא שונאת את הטעם.

בגן חובה, היא זוכרת שכל הילדים היו כותבים את השם שלהם ומבלבלים והופכים אותיות, והיא הייתה עוברת בערב עם אימא או אבא ברחובות וקוראת את כל השלטים על החנויות בלי בעיה. הם קנו לה סדרה של ספרים לבנים גדולים, היו שם בערך 15 ספרים. גוף האדם, מדע לילדים, חגי ישראל, והיא קראה את כולם.  ואת הספים בספריה בגן, ואת הכתוביות בטלוויזיה היא הייתה קוראת מהר יותר מההורים שלה. היא זוכרת שלקראת סוף השנה הגננת אמרה שבשנה הבאה כבר לא נלך יותר לגן, נלך לבית הספר, ושם לא תהיה גננת אלא מורה, ונלך עם תיק של בית ספר ונלמד לקרוא ולכתוב ואפילו חשבון. ואז הילדים ישבו במעגל והגננת קראה לכל אחד לשבת בשולחן ולצייר ילד, או ילדה, לכתוב את השם שלנו על הדף באותיות יפות ומסודרות, כי זה מבחן- לראות מי יכול לעלות לכיתה א' ומי לא.

(To be continued)

*מעשה שכך היה:

מעשה באבא, הלוא הוא אבא שלי, שידיעותיו בעברית, איך נאמר, מעולם לא היו מזהירות. ויישב אבא בחדר ההמתנה בבית החולים בעת לידת בתו הבכורה, וייראה שלט: "חדר המַתָנה". ויתהה אבא: מתנה? מה, מקבלים כאן מתנות? ויישב ויתהה, ותיכנס אחות ותאמר: מזל טוב! הבת שלך נולדה! [נחמד לחשוב שהייתי מתנה שכזו. אם ההורים שלי היו אז יודעים מה זה, הם בטח היו קוראים לי שי]

עריכה 27/11 22:51 

ההמשך כנראה בהמשך השבוע. ממש אין לי זמן כרגע.

"תקופת גיל ההתבגרות מאופיינת לרוב בשינויים קיצוניים במצב הרוח"

את זה תגיד לכם כל אנציקלופדיה ממוצעת, וזה כנראה גם מה שמתגלה משיטוט אקראי בישראבלוג. "אקראי" במלוא מובן המילה- לחיצה על "בלוג אקראי" תביא אתכם ב-90 אחוז מן המקרים לבלוג שחרחר שכיתוב ורוד מקשט את כותרתו, ומספר הפוסטים המדוכאים והמלאים במריחת אותיות דרמטית המביעה את רצונו של כותב הבלוג ליתעעעעעעעבדדדדדדד, שווה למספר הפוסטים בו חייו מלאי שמחה ושיר (שיר מטאל צרחני, אבל עדיין)

אם כן, לעניינו. בשבועות-ספק-חודשים האחרונים מצב הרוח שלי משתנה לעיתים קרובות כל כך, שאני אפילות חושבת שאצליח לעקוף את מידת התכיפות שבה מופיעה תמונתה של נינט במדורי הרכילות. אכן, המצב בכי רע. אני נתונה להתקפות של מצבי רוח משתנים מסיבה לא מובנת. אני לחוצה ונוטה לצעוק ולהתעצבן ולבכות ואז פשוט לשכוח מהכל, להסתגר בחדר, לבהות במשך רבע שעה באור הכחול של המחשב ולחשוב כמה שאני אומללה. ואז להחליט שלא אכפת לי מכל זה, בעצם, וזהו, אני צריכה לקחת את עצמי בידיים, ובכלל, יש לי מיליון דברים לעשוות, ומבחן במחשבים ביום שני ו...לעזאזל! יש לי מבחן במחשבים ביום שני! ואז אני נלחצת, וחוזר חלילה.

היום, מן הסתם, יום שני, ולא, אין לי דיליי ואפילו התכוננתי למבחן ומדומני שעברתי אותו די בהצלחה. (זאת אומרת, ככה לפחות חשבתי עד שיצאתי וגיליתי שכבר יש לי טעות) הסיבה שהפוסט נשמע (?) כך היא שהתחלתי לכתוב אותו בעצם ביום שבת ופשוט לא היה לי זמן להמשיך, וגם עכשיו לא, למען האמת. שיעורים (חיבור באנגלית והמון תרגילים באלגברה, למחר) מבחנים (נכשלתי בציון מביש ומזעזע במתמטיקה, ואני עדיין לא מבינה כלום, מבחן שני במתמטיקה, מבחן בתנ"ך ובהיסטוריה בדרך), ובאמצע- ימים אבודים שבהם אני מבטיחה לעצמי שהיום, אני עושה סדר בחיים.

To Do List: לקחת את עצמי בידיים, להבין,להפסיק להתעלם, להבטיח, לקיים, להשתחרר, לצרוח, לחזור לעצמי.

That there

That's not me

I go where I please

I walk through walls

I float down the liffey

I'm not here,

This isn't happening,

I'm not here,

I'm not here.

(How to Disappear Completely/ Radiohead)