(אפרופו מיחזור, הקטע הזה נכתב לפני כחצי שנה עבור פרוייקט שננטש משום מה, ועכשיו אני מוציאה אותו מהבוידעם ומפרסמת אותו כאן.)

יש מוזיקאים התחילו את דרכם המקצועית בביצוע גרסאות כיסוי לשירים של אחרים. יש מוזיקאים שמשתכרים כמעט אך ורק מביצוע שירים של אחרים. יש מוזיקאים שמקוריותם אינה מוטלת בספק, ויש מוזיקאים שמדי חמש דקות נתבעים על גניבת ליין הגיטרה הזה מהלהקה ההיא, על גניבת מהלך האקורדים הזה מהזמר ההוא, ועוד היד נטויה. יש מוזיקאים שמעתיקים מאחרים, ויש מוזיקאים שמעתיקים מעצמם. לאנדרו בירד (Andrew Bird), סינגר-סונגרייטר משיקגו עם חיבה יתרה למשחקי מילים, יש לפעמים נטייה להתייחס לשירים שהוא כותב כאל סקיצות. הוא יכול לסיים לכתוב אותם, הם אפילו נשמעים כשירים גמורים לכל דבר, אבל אין לדעת מתי הוא יחליט לשלוף אחד מהם, להוסיף מילים, לשפר, לחתוך, להוסיף צבעים, לעטוף באריזה חדשה ומנצנצת ולשחרר את אותה הגברת בשינוי אדרת אל אוויר העולם.

ב-2003 יצא Weather Systems, אלבומו הראשון של בירד מאז עזב את ההרכב שעימו עבד קודם לכן, "Andrew Bird's Bowl of Fire". הרצועה השנייה מתוכו, הנקראת בפשטות "I", היא כנראה השיר האהוב עליי שלו. האדם בעולם המודרני, זרות, ניכור, בדידות - נושאים שמורות לספרות אוהבות לאתר בסיפורים ומבקרי מוזיקה אוהבים לייחס לאלבומי קונספט מסויימים מהעשור הקודם והנוכחי. כאן, בחמש שורות בלבד, במינימליזם לא-מאוד-אופייני, בפשטות ראויה לציון, בכנות ובהומור הייחודיים לו, הוא מסכם את התחושה שניסו רבים לתאר: "אנחנו שומרים על חזות עסוקה, אנחנו מדממים אבנים/ עם המזימות והפלינדרומים שלנו/ כל דבר, רק לא לשמוע את הקול/ שאומר שבסופו של דבר – אנחנו לבד". על המנטרה הסופית חוזר בירד לאורך השיר עד שקולו נבלע.

Anything but hear the voice that says we're basically alone...

(עטיפת האלבום)

ב-2007 היה "Imitosis" השיר השני ב-Armchair Apocrypha, האלבום ששדרג את מעמדו של בירד ואף הביא אותו אל מצעד האלבומים האמריקאי. Imitosis (אפרופו משחקי מילים: מיטוזה הוא התהליך שבו תא חי מכפיל את החומר התורשתי שלו ומתחלק לשני תאים. סורפרייז סורפרייז - האין זה מה שאדון בירד עשה עושה כאן עם שני השירים?) הוא עיבוד עשיר וקליט יותר של קודמו, I, ממנו נשאל הבית הראשון שהוא גם מרכז השיר. הפעם הוא מוציא את עצמו מהתמונה ומתחיל לספר בגוף שלישי על הפורפסור פינצ'ן, שהיו לו רק כוונות טובות כשהחל בניסוייו התמימים וגילה, נו, איך לא - את עובדות החיים.

(עטיפת האלבום)

"ולמרות מה שכל ניסוייו הראו/ שמה שנחשב בטעות לקרבה/ הוא רק מקרה של מיטוזה". אהבה? חיבה? משיכה? זה הכל עניין של כימיקלים. כל הרגשות היפים והנעלים שאתם מנסים לייחס לאהבה - הכל ביולוגיה פשוטה. טבע. מדע בסיסי. תאים שברגע שמנגנוניהם יאמרו להם שהגיעה עת המיטוזה, יתחלקו וייפרדו זה מזה. ואתם יכולים לדמם אבנים, להמציא את הגלגל, לרחוש מזימות ולנסות לרמות את הטבע, אבל לא יילך לכם.

"למה הם מתקהלים בקבוצות של ארבעה, מתפזרים כמו מיליון נבגים ונותנים לרוח לשאת אותם בכזו קלות? איך יכולים ילדים להיות כל כך מרושעים? תהה הדוקטור כשהלך הביתה בסוף היום. "ולמה אחדים לא מראים שום חמלה בעוד אחרים ביישנים להחריד?" החוקר המפורסם, כפי שדואג בירד להדגיש, רק מנסה למצוא תשובות. סיבות. התשובה ל-"למה?" הנצחי. אבל הוא מקבל רק עוד ועוד שאלות שאלות. בחיוך האירוני שלו, שנשמע גם דרך ההקלטה, בירד מעביר את הגיבור שלו מסכת של התלבטויות כשבעצם, השאלות מיותרות; הוא כבר ענה עליהן מזמן - לפני ארבע שנים, למעשה: בכל מקרה, אדוני הדוקטור, כולנו כאן לבד.

מומלץ להקשיב ברצף:

Andrew Bird: I (mp3)

Andrew Bird: Imitosis (mp3)