חלק ב'

חלק ג'

חלק ד'

כמה מילים על יומרנות

או: הקדמה

הקשבתי היום לסיכום העשור של 88fm. במילה אחת: דיכאון. בחירות צפויות להחריד: קולדפליי להקת העשור, איימי ויינהאוס וביונסה בעשירייה הפותחת, יו-טו (יו טו!) לקחו את שיר העשור (הא?). אתם מבינים, 88 אמורה להיות תחנה איכותית. אני לא רוצה לדעת איך ישימע מצעד העשור של גלגלצ, אבל תנו לי להבטיח לכם שהוא יהיה גרוע באותה מידה ואף יותר. אחד הדברים שמכעיסים אותי בזמן האחרון הוא לשמוע אנשים טוענים שהעשור הראשון של שנות האלפיים היה עשור מחורבן. טעות! הוא לא. זה הרדיו ששידר לכם את כל מה שהיה רע בעשור, ואלה MTV שהראו לכם בחורות מקפיצות דדיים לצלילי הלהיט של הראפר התורן שיישכח בעוד חודש ויפנה את מקומו ללהיט אחר שנשמע בדיוק כמוהו. את המוזיקה האמיתי של העשור הזה לא חיפשתם ולכן לא מצאתם. היא הייתה מתחת לאף שלכם כל הזמן הזה. וכן, אני אליטיסית מסריחה, ואני סנובית להחריד; אני מאוד מודעת לזה, תודה ששאלתם.

הייתה כל כך הרבה מוזיקה נפלאה בעשור הזה. מוזיקה טובה, מרגשת ומפתיעה ומחדשת, שלא נופלת באיכותה מעשורים קודמים. כשהעשור הזה החל הייתי בת תשע; אני בהחלט לא מתיימרת לסכם אותי מנקודת מבט של מגמות, השפעות וחידושים - עם כל הכבוד לכל אלה. האמת היא שהתחלתי להקשיב למזויקה באופן רציני רק בסביבות 2005, כך שאפשר לטעון שאני לא לחלוטין אובייקטיבית כי, ובכן, 95 אחוזים ממה שאני מקשיבה לו היום יצא בעשור האחרון. בכל מקרה: מתוך עשרות אלבומים מצויינים ניסיתי להרכיב רשימה של אלה שליוו אותי יותר מאחרים ושהשפיעו עליי בשנים האחרונות. הסדר, אגב, הוא אקראי לחלוטין: זה בלתי אפשרי בכלל אפילו לנסות לדרג.

אני מציעה לקרוא גם את הההקדמה הזו (הפסקה השניה עד הרביעית) שכתב עידו שחם. מצאתי את עצמי מסכימה עם הרבה מהדברים שנאמרו בה.

*

Various aritsts: Dark Was the Night [2009]

נתחיל מהסוף. הייתה לי התלבטות מסויימת בקשר לאלבום הזה. אחרי הכל, הוא לא באמת אלבום, אלא אוסף (כפול) שמשתתפים בו למעלה מ-20 אמנים שונים. אם תשאלו אותי למה בחרתי בו לאחד מהאלבומים שעשו לי את העשור, התשובה הפשוטה תהיה: "תקשיבו, האמת היא שפשוט יש כאן המון שירים מעולים". As simple as it is. ציפיתי לו עוד מאז שקראתי את רשימת האמנים המשתתפים (ארקייד פייר, דה נשיונל, הדסמבריסטס, סופיאן סטיבנס; אני נשמעת כמו פרסומת אז אני אפסיק עם הניימדרופינג כאן), והוא אכן לא אכזב. האלבום הזה, על שני חלקיו, (אני מעדיפה את הראשון) ליווה אותי הרבה מתחילת השנה הנוכחית ובזכותו נחשפתי גם ללא מעט מוזיקה חדשה.

טעימה: The Decemberists: Sleepless

Sufjan Stevens: Illinoise [2005]

אם תבקשו ממני לתאר את Illinoise (שיבוש מכוון של "Illinois") במילה אחת, המילה הזאת תהיה "גדול". רגע, לא - "ענק". כן. זה אלבום ענק מכל בחינה אפשרית. אורך (קרוב ל-75 דקות), שמות השירים (באורך הגלות!) מוזיקלית, מילולית, רגשית. האלבום הזה הוא השני בסדרת האלבומים שהוציא סופיאן סטיבנס המוקדשים למדינות ארצות הברית השונות - פרוייקט יומרני להחריד (יומרנות היא מילת המפתח כאן) שבמסגרתו הבטיח סטיבנס להקדיש אלבום לכל אחת מ-50 המדינות. מאוחר יותר הוא ביטל את הבטחה השאפתנית הזו בטענה של בדיחה שיצאה מכלל פרופורציה, אבל בכל זאת - לענייננו. אני לא חושבת שאני אצליח אי פעם להבין את האלבום הזה עד סופו. המילים שלו שזורות כמות אינסופית של התייחסויות להיסטוריה, לגיאוגרפיה ולתרבות האמריקנית, עם רמיזות לפוליטיקה, פשע, דת, אהבה ומוות – שאני בתור ישראלית, או לא-אמריקנית לצורך העניין – יכולה לתפוס בצורה חלקית בלבד. ובכל זאת, במוזיקה כמו במוזיקה – גם מתוך ההבנה החלקית מאוד הזאת אפשר להתרגש. יש כאן הפקה מרשימה ועושר מוזיקלי נדיר, בשילוב עם רגישות למילים ולשירה. בתוך כל הגרנדיוזיות ואלפי הכלים המשונים והמקהלה יש בו גם רגעים קטנים של יופי; בין אם זה תו בודד של פסנתר או הנשימה של סופיאן בסוף של John Wayne Gacy, Jr. (אחד השירים המרגשים שלו). לקח לי המון זמן לאהוב את האלבום הזה; בהשאלה מאנגלית - זה לחלוטין אלבום שגדל עלייך (אהה, עברות נוראי. אני מצטערת). בקיצור – שווה את הסבלנות.

טעימה: They Are Night Zombies!! They Are Neighbors!! They Have Come Back from the Dead!! Ahhhh! 

(כותרות באורך הגלות, אמרתי כבר?)

Lady & Bird: Lady & Bird [2003]

ומאלבום גדול לאלבום קטן. כזה קטן. זה אלבום שלא נתקלתי בו באף סיכום שנה עד כה. אולי בגלל שהוא איזוטרי למדי, אולי בגלל שהוא לא אלבום שאפשר להגיד עליו שהוא מועמד קלאסי לרשימות כאלה. הוא אלבום שמישהו עשוי לתאר כ"אה, שמעתי, נחמד..." אבל הוא לא כזה שייזכר לאורך זמן או ישאיר חותם על המוזיקה העולמית. אני לא מסכימה עם הקביעה הזו, כאילו שבעונת הסיכומים יש מקום לדבר רק על דברים גדולים ששינו את העולם. אלבומים כמו Kid A (עוד אגיע אליו) שטלטלו (לטוב ולרע) את עולמם של מבקרי מוזיקה ומעריצים ויצרו סערה, ופתאום במלאת עשור ליציאתם אפשר לדבר עליהם בנוסטלגיה מזוייפת ולקשור להם אינספור כתרים. יש מקום גם לדברים קטנים, ומכיוון שזה סיכום העשור שלי, אני מפסיקה בזאת להתפלסף; כאן יש מקום גם לאלבומים כמו זה. ליידי & בירד, השם שבחרנו לעצמם קרן אן הישראלית-צרפתית ובארדי ג'והנסון האיסלנדי, הוא אלבום שקיים ביקום משלו ובעשור משלו. הוא לא מתוחכם בעליל, לא מתיימר להיות חדשני או מעניין. זה אלבום קטנטן וצנוע, על העולם הפנימי של מבוגרים ושל ילדים, על השבריריות של החיים ועל היופי ברגעים הקטנים. אלבום שהעביר לי הרבה מאוד לילות ללא שינה.

טעימה: Walk Real Slow 

(למען האמת, רציתי לתת לינק ל-Do What I Do, שהיה השיר שגרם לי להתאהב באלבום הזה, אבל לא מצאתי את השיר ביוטיוב)

וכאן כתבתי על Shepard's Song ועל La Ballade of Lady and Bird

The Antlers: Hospice [2009]

כבר אמרתי מספיק.

טעימה: Bear

Of Montreal: Hissing Fauna, Are You the Destoyer? [2007]

כל מי שמכיר אותי יודע שנדיר למצוא אותי מקשיבה למוזיקה שמחה. אתם יודעים, אני כה קשוחה ואפלה ודכאונית; למעשה, אני מכלה את ימיי בהאזנה למטאל סקנדינבי ומציתה זנבות של חתולים תמימים בזמני החופשי. וברצינות: יש לי העדפה ברורה למוזיקה עצובה ואף דכאונית, יש שיאמרו דכאונית לאללה ויש שיאמרו אלוהים-ישמור-איך-לא-בא-לך-לחתוך-ורידים-מהדבר-המדכא-הזה. אז כן: תנו לי טרגדיות, תנו לי מוות פתאומי, תנו לי אסונות טבע, תנו לי פרידה כואבת, תנו לי שיברון לב, תנו לי משבר כתיבה או משבר גיל הארבעים - כל המרבה הרי זה משובח. ואם אפשר, תעטפו לי את הכל במלנכוליה בריטית נוגה.

זה כנראה האלבום הכי לא-סביר (unlikely) ובלתי צפוי ברשימה הזאת. זה כנראה אלבום הדיכאון היחיד שיכול לגרום לכם לרצות לרקוד. יש פה דיכאון, יש משבר ויש פרידה, ויש כאן - הפתעה: עטיפה צבעונית ומרשרשת של פופ (!) קופצני וצבעוניות, וכאן בעצם טמונה הגאוניות שלו. הארגו ניסחה את זה טוב ממני: "...אלא שהקונפליקט המרכזי באלבום אינו בין מגוון הסגנונות שהוא מאכלס, כי אם בתווך בין המוזיקליות האביבית, זו שכמעט כל הזמן משדרת אווירת חגיגה נטולת דאגות, לבין המילים שמספרות את סיפור הקרע המשפחתי והמשבר האישי שעבר על קווין בארנס בימים בהם נכתב והוקלט האלבום."

טעימה: The Past Is a Grotesque Animal

12 דקות של גאונות רצופה.

Grizzly Bear: Yellow House [2006]

אומרים שהעשור הזה, על שלל חידושיו הטכנולוגיים - נגני mp3, אייטיונס, יוטיוב - הרג את הפורמט של האלבום: את הרצף של השירים, את החוברת ואת העטיפה. אני לא מתיימרת לטעון שזה לא נכון. אני לא מכירה הרבה אנשים בגילי שעדיין קונים דיסקים  – בסדר, בסדר, אולי זאת דרישה מוגזמת – וזה ידוע שהדיסק מת מזמן. אני עדיין קונה דיסקים, אבל אני מורידה הרבה יותר ממה שאני קונה, ובכל זאת – אני משתדלת תמיד להקשיב לאלבומים ברצף,עד הסוף. זה נכון גם שבהרבה מקרים העטיפה היא רק קישוט ואת המילים ממילא אפשר למצוא בגוגל, ודווקא בגלל זה יש לי הערכה יתרה לאמנים שמתעקשים בכל זאת לייצר מוצר שלם שהוא יותר מאוסף אקראי של רצועות שאתרע מזלן להמכר זו לצד זו בחנות דיגיטלית כלשהי.

הגדוּלה של Yellow House - האלבום הראשון של גריזלי בר כלהקה (קדם לו אלבום שיצא תחת אותו שם אבל היה למעשה פרויקט סולו) - הוא בחיבור בין המוזיקה והמילים לשם של האלבום (שהוא גם המקום שבה הוקלט רובו) ולעטיפה שלו (גרסה מוגדלת). הייחוד שלו טמון בכך שהוא מאוד ויזואלי בהוויתו: הבית הישן והרדוף, על המדרגות החורקות שלו והכפריוּת העתיקה שאופפת אותו נשמעים היטב לאורך כל עשרת השירים. הוא מאוד משונה, אני מודה, ולא קל לאהוב אותו משמיעה ראשונה, אבל משתלם לנסות.

טעימה: Plans

Sigur Rós: Takk... [2005]

מה לסיגור רוס ולסיכומי עשור? סיגור רוס, חבורה של תמהונים מאיסלנד (בעצם, מה היא איסלנד אם לא מקום משכנם של אלפי תמהונים מסוג כזה או אחר), היא להקה שלא שייכת לשום מקום, ובטח שלא לשום זמן. במיוחד לא לשנות האלפיים (דרך אגב, חייבים למצוא להן שם הולם. אני מחבבת את "שנות האפס"). מה להם ולכל ההמולה והרעש והטכנולוגיה והניכור? אני תמיד אומרת שסיגור רוס מתקיימים ביקום נפרד לחלוטין, יוצרים משם את המוזיקה שלהם ושולחים אותה בחזרה להדיוטות בכדור הארץ. לנסות לתאר מה הם עושים או איך הם נשמעים יגרום לי להשמע פלצנית להחריד. אנשים אוהבים להשתמש בדימויים מעולם הטבע כשהם מנסים לתאר את זה: גייזרים, קרחונים נמסים, שלג, הרי געש, נהרות שוצפים וכו' וכו'. מיותר; Cut the bullshit. פשוט תקשיבו.

אגב, מבין האלבומים שיצאו לסיגור רוס בעשור הזה יש לי העדפה קלה ל-Takk אבל אני מניחה שבאותה מידה יכולתי לבחור ב-( ) [או כמו שאני קוראת לו - האלבום הלבן].

טעימה: Hoppípolla

Múm: Go Go Smear the Poison Ivy [2007]

הופה, עוד איסלנדים. המוזיקה של מאם (או מוּם, אם אתם מתעקשים) מתחלקת לשתי תקופות: התקופה האלקטרונית הנוגה שבה הם נעלו את עצמם בכנסיה בחור שכוח אל באיסלנד (אבל היי, איסלנד כולה היא חור שכוח אל. הממ) והוציאו אלבום לילי ורדוף רוחות עם שירים שמתחפשים לשירי ערש. והתקופה השניה – שבה הם הפכו ללהקה שיוצרת שירי פולק כפריים משונים בעזרת כלי נגינה שהמציאו ככל הנראה בעצמם, עדיין בשילוב עם אלקטרוניקה. התלבטתי בין האלבום הזה, שמייצג את התקופה השניה, לבין Finally We Are No One, שמכיל אמנם כמה מהשירים היותר מוצלחים של החבורה אבל כאלבום הוא קצת מפוספס בעיניי.

ההופעה שלהם בארץ באוקטובר,ש בה בוצעו בעיקר שירים מהאלבום הזה ומהאלבום האחרון שלהם, שכנעה אותי. זה אולי לא אלבום מופתי שייזכר בעיניי כמו חבריו לרשימה הזאת, אבל הוא נהדר ומשמח (הא, אמרתי משמח. ובכן... כן, קורה גם לי לפעמים.)

טעימה: Guilty Rocks

Grandaddy: The Sophtware Slump [2000]

לפני הכל: פוסט מופתי (אף על פי שאני לא מסכימה לגמרי עם כולו) בנושא.

התחלתי עם 2009 ולכן אסיים עם אלבום שיצא ממש בתחילת העשור. אי אפשר לדבר על The Sophtware Slump בלי להזכיר את רדיוהד, וליתר דיוק: את OK Computer. ההשפעה של רדיוהד על גראנדדי באלבום הזה היא כל כך ברורה, שאפשר כמעט לטעון שהוא הומאז' לאלבום ההוא. אחרי 1997 כולם רצו להיות רדיוהד: מיוז לקחו את זה לכיוון של רוק-חלל פומפוזי שהיה ייחודי לרגע אבל איבדו את זה עם השנים, טראביס לקחו את זה לכיוון של בריטפופ לא-מועיל-לא-מזיק שכזה, וקולדפליי - אה... לא מדברים על קולדפליי. (אגב, כשתום יורק נשאל מה דעתו על כל העניין, תשובתו הפשוטה הייתה: בהצלחה עם קיד איי. מי אמר שלרדיוהד אין חוש הומור?)

איפה הייתי? אה, כן, גראנדדי. ג'ייסון לייטל יודע שהוא לעולם לא יהיה תום יורק, אבל בניגוד לכריס מרטין, הוא השלים עם העובדה הזו מזמן. זה אלבום קטן-גדול, עם שירים שנעים בין שירי דיכאון קיומי מתובל בהומור דק, לבין שירי-שטות שמסתירים חרדה גדולה. הכתיבה של ג'ייסון לייטל היא תמימה בלי להיות נאיבית, ורגישה בלי להיות רגשנית או משתפכת. זה אלבום שמצליח להנציח משהו - סליחה על הפלצנות - משהו מרוח העשור (עוד לפני שהוא התחיל, המממ) בלי לעשות מזה עניין גדול. זה אלבום כמעט נונשלנטי אפילו, והרי ידוע שהיופי נמצא בדברים הכי פשוטים.

טעימה: Miner at the Dial-a-View (התעלמו מהקליפ)

(המשך יבוא)