הבהרה: אולי אני סתם מגזימה, כמו תמיד.
אמש (למעשה, ביום חמישי, אבל אני מעדיפה את "אמש") הזדמן לי להצטרף לחגיגת יום הולדת של שתי בנות מהמדור, שנערכה במקום אפוף אלכוהול וסיגריות אי שם בעיר ללא הפסקה. כל הבדידות הפוסט-מודרנית והניכור הפוסט-אורבני נפלו עליי בבת אחת. סביב שולחן אחד באזור הלא מעשנים-לכאורה (ועל כך תעיד חולצתי ספוגת העשן) ישבה כמות לא גדולה אבל גדולה מדי של אנשים שיש בינהם היכרות מוגבלת וקרבה מסוגים שונים. בהחלט היה מעניין לראות איך שהמעבר בין סביבה שבה אנחנו בוהים כל אחד במסך שלו במשרד הממוזג כשאחנו לבושים ירוק, לסביבה שבה אנחנו מסתכלים (שלא לומר בוהים) בכל המסביב, ורק לא האחד בשני, משנה אותנו.
תקראו לי זקנה, אבל כנראה שלנצח תהיה נשגבת מבינתי הפואנטה של לשבת בחדר אפלולי עם מוזיקה מחרישת אוזניים (שאמנם לא הייתה גרועה כמו שציפיתי, אבל בהחלט לא היה מזיק אילו יכולתי להגיד משהו על רקע הרעש ולא לצרוח אותו) כשהמטרה המוצהרת היא שתייה וכל הנובע מכך. אני, מיותר לציין, ואם זה לא היה מובן מאליו מהחנוניות המתפרצת שלי, לא נוגעת באלכוהול. יש לציין שלא מאוד יזיז לי אם תשתו לידי, כל עוד לא תתחילו להתנהג כמו אידיוטים אחרי זה. (ובכל מקרה, אני בהחלט אודה לכם אם תנשפו עליי קצת אלכוהול, ככה בקטנה, ולא תחסמו לי את שדה הראייה [ובינינו, אין יותר מדי לראות] עם מסך עשן וסירחון).
כדי לבאס את עצמי עוד יותר אם האווירה הכללית לא הספיקה, עשיתי מה שאני עושה במקרים כאלה וניסיתי להוציא את עצמי מהסיטואציה ולהסתכל על כל העניין מבחוץ, עד כמה שזה בכלל אפשרי להיות אובייקטיבית ככה. פסיכולוגי משהו, אני יודעת, אבל בכל מקרה; אמרתי לעצמי, מה הבעיה שלך, למה את לא יכולה סתם להנות, להתנתק ("מה הקטע, תזרמי!"), סך הכל, את בת תשע עשרה ואת צעירה ויש לך חבר ויש מי שיזמין אותך לחגוג איתו ואת בסדר. כצפוי, זה לא הביא אותי למסקנות יוצאות דופן, ורק החזיר אותי לתהיות הנצחיות בדבר המוזרוּת והתלישוּת, שגם אם עזבו for a while, תמיד יחזרו שוב.
ועכשיו ברשותכם אלך לי להכין כוס תה בדבש בלימון ולצקצק בלשוני על הצעירים בימינו.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
