ספיישל נוסטלגיה.

(סליחה מראש על כל התמונות המטושטשות והפלאשים הסוררים. אני לא מסתדרת עם מצלמות)

הביצה או התרנגולת? הממ... מממ, אה, תנו לי רגע לחשוב על זה... היי, תראו, ציפור!

הו... העולם, העולם הוא מקום קשה, ואזכרי.

וגם לחייך למצלמה אני יודעת.

אני אוהבת להפיל דברים.

וגם ליפול בעצמי.

הלבישו אותי כמו בן וקרן גונבת לי את כל הפוקוס, אז אני לא אטרח אפילו להסתכל למצלמה. או לחייך. הא לכם.

עם הקוקו הזה? ישר לערוץ האופנה.

מתלהבת מהרובוט המצ'וכלל שאבא הרכיב בשב... זאת אומרת, שהרכבתי לגמרי בעצמי!

בפינה הימנית: פטיפון עתיק, שעדיין עובד.

אימא הכריחה אותי לשים סנדלים עם גרביים, החולצה בתוך המכנסיים, הכפתור פתוח (אוי לבושה) ובאופן כללי אני אסון אופנתי, אבל אבא ביקש לחייך, אז זה מה שעשיתי.

מסבירה פנים לתייר האמריקאי. במקרה הזה, הבנדוד הבלונדיני שלי משיקגו. ואיך מסבירים פנים לתייר, אתם שואלים? נותנים לו במבה והוא מרוצה.

גם בלי במבה אנחנו לא מתלוננים.

פעם אהבתי לדבר בטלפון. פעם היה טלפון חוטי. אני מוכנה להשבע שאבא שלי עדיין שומר אותו, בשביל הנוסטלגיה.

אז מה אמרנו לגבי קריירת הדוגמנות?

המ, מים... ועוד מים. הכל פה מלא מים. אימא, משעמם, והבטחת לי גלידה!

בימית 2000, כשעוד היה רלוונטי להוסיף את המספר 2000 לכל מיני דברים.

לאימא תמיד היו רעיונות מקוריים לתחפושות. והפעם, מתנה. יש לי טראומה מהיום הזה, אני זוכרת שלא הצלחתי לשב בגן עם הקופסה הזו עליי.

אני וקרן. כן, זו אותה קרן מהתמונה השישית, ואנחנו חברות מגיל שנה מינוס ועד היום.

אחותי התינוקת מנסה לתלוש לי פפיונים מהבגד ים. (תראו! יש לי שקפקפים)

מדגמנת פוני ואופנת ניינטיז. יכול להיות שזה בכלל לא צולם בניינטיז, אבל היי, לא הייתה לי מודעות אופנתית בכל מקרה.

שחור זה האדום-פסים החדש.


אידליה משפחתית. אני ואחי הקטן.

אידליה משפחתית II. אני ואחותי, שמחופשת לכיפה אדומה ונראית קצת סינית.


בוּ!

הכותרת מתוך Between the Bars של אליוט סמית ז"ל.