(באיחור מה)

"יש קטע אחד שזכרתי מ"יופי של מלחמה" שנשאר, מסתבר, אקטואלי ורלוונטי גם היום, וזה הקטע שבו בן אמוץ, בדמותו של גיבור הסיפור, מהרהר בסיבות מדוע כן או לא להגר מהארץ. הוא מונה כמה גורמים שכובלים אותו לכאן – משפחה, חברים, נופים, שפה, זהות יהודית – ופוסל אותם בזה אחר זה. [...]

הקטע שתפס אותי מחדש הוא מה שהוא כותב ביחס לשפה:

"שפה? אני כותב וקורא אנגלית ומסתדר פחות-או-יותר בצרפתית. אני יכול ללמוד שפה אחרת. אני בן עשרים ושבע בסך-הכל. אנשים מבוגרים ממני הגיעו הנה מאירופה בלי לדעת מילה עברית והיום הם עיתונאים וסופרים, עורכי דין ופקידי ממשלה."

כשקראתי את זה בגיל 16 או 17 לא היתה לי שום בעיה עם זה. זה נשמע לי נכון. אבל בקריאה מחודשת היום, אני לא כל כך בטוחה. אם יש משהו שאני מרגישה שקושר אותי לכאן יותר מכל דבר אחר, זו השפה. וכשאני אומרת יותר מכל דבר אחר, אני מתכוונת גם למשפחה, ובכלל זה אפילו לעומר. אני יכולה לדמיין אותי ואת עומר חיים בשתי מדינות אחרות על פני כדור הארץ ומתראים רק כמה פעמים בשנה, ואני לא אומרת שזה יהיה קל או שאני לא אתגעגע, אבל זה אפשרי. אותו דבר עם ההורים שלי ובני משפחתי והחברים שלי. אני יכולה לדמיין לעצמי חיים בעיר אחרת שהיא לא ירושלים, על אף העובדה שאני חיה כאן קרוב ליובל שנים. אני יכולה לדמיין את עצמי חיה בקרב לאום אחר, דת ומנהגים וחגים אחרים, נופים אחרים ומזג אוויר אחר, והכל נראה לי בר ביצוע. אבל אם יש דבר אחד שנראה לי כמעט בלתי אפשרי זה לחיות בשפה אחרת. ואני לא מתכוונת לחיים ברובד היומיומי שבשבילו שפה בסיסית – בכל שפה – היא מספיקה, ושעם הזמן, כמו שבן אמוץ מציין, היא מתפתחת, ואוצר המילים גדל, והשליטה בדקדוק ובאיות ובתחביר גדלה, והמבטא מתעדן וכו'. אני מתכוונת לשפה במובן העמוק והרחב ביותר שלה – במובן של כל ההקשרים התרבותיים והחברתיים וההיסטוריים שהיא נושאת עמה. אני מתכוונת לזה שבעברית אני יכולה לזהות מיד מתי ביטוי לשוני מסוים הוא ציטוט מהתנ"ך או משיר של משורר מסוים, האם הוא פרודיה על השפה של כתבי הספורט או לקוח ממערכון של הגשש, מתי מדובר במשחק מילים מבריק ומתי סתם בשיבוש לשוני עילג. זה משהו שלא יהיה לי בשום שפה אחרת, בטח שלא בדרגה שיש לי את זה בעברית."


מכאן, בפעם השנייה בתוך שבוע אחד.
אני חייבת להפסיק לתת לאחרים לדבר בשמי.

אני זוכרת שכשהייתי קטנה ימי זיכרון היו עסק הרבה יותר רציני. לפני ואחרי הטקס של בית הספר היו שיחות בכיתה, סיפורים אישיים, הצגות וסרטים, ופעילות שכבתית, ואיך-אתם-מרגישים-בקשר-לכל-זה. ועם הזמן... או שאני גדלתי, או שהימים באמת התקצרו, ומאז היו לנו רק השעתיים שלפני הטקס, ואז הטקס והצפירה ולשירת-התקווה-הקהל-מתבקש, ואז הטקס נגמר, והביתה. כשהייתי ביסודי ימי זיכרון באמת מלאו אותי בחרדת קודש ובאווירה של אבל לאומי גדול, ואף בין-לאומי (כשאתה ילד הכל גדול כל כך ורציני). בדקות של הצפירה באמת עברו מול עיניי - עד כמה שאפשר - הקורבנות והזוועה והחללים והצער, תמונות השחור לבן מסרטים שראיתי ותמונות אחרות, גם הן כנראה בגוונים דומים, שהרכבתי מסיפורים של המורות. אולי אפילו בכיתי באחת הפעמים האלה או בכמה מהן, למרות שקשה לי להאמין.

בערב יום הזיכרון הפסקנו לשחק מוקדם מהרגיל. משום מה חוויות מהצפירה של הערב זכורות לי יותר מהצפירות של הבוקר שאחרי, אולי כי כל צפירה כזו תפסה אותי במקום אחר והצפירה של הבוקר תמיד הייתה חלק מטקס ואני הייתי חלק מכולם, עם החולצות הלבנות והמדבקה הנצחית של דם המכבים. אני זוכרת שערב אחד הצפירה תפסה אותי באמצע המקלחת וזה היה מוזר להפסיק פתאום ולעמוד בשקט. אני זוכרת שבמשך כמה שנים כשאחי ואחותי היו קטנים, כל אחד בכמה-השנים-שלו, היינו צריכים להסות אותם בלחש כי הצפירה הצחיקה אותם או הפחידה אותם. באחת הפעמים שיחקתי בחוץ, אימא שכחה לקרוא לי ועוד שיחקתי ופתאום התחילה הצפירה. בשבריר השניה הראשון אף אחד לא ממש ידע מה לעשות עם עצמו. ופעם לא הספקנו לכבות את הטלוויזיה אז שמענו את הצפירה פעמיים, גם מבחוץ וגם מהרמקולים במסך, ועמדנו יחד עם כל עם ישראל, או לפחות מכובדיו שהגיעו לטקס הממלכתי.

אבל עכשיו אני חיילת, ובטקס בשבוע שעבר עמדתי בדום, ידיים מאוגרפות לצדי הגוף ועם כומתה על הראש. הטקס היה קצר ולקוני להחריד, ובאופן לגמרי לא מפתיע מלא בקלישאות הרגילות. אני לא יודעת למה ציפיתי בכלל. אחרי שהרס"ר שיחרר אותנו הלכנו לדרכנו וחזרנו לעבוד כרגיל (העבודה משחררת. אני יודעת - זה דבר נורא להגיד, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על זה) עד סוף היום.
שום הרצאה, שום פעילות מדורית סמלית, סרט, דיון, "משואה לתקומה", לא יודעת מה. הייתי מסתפקת אפילו בהרצאה על קיומו של צה"ל כהוכחה הניצחת לעליונותנו או משהו דמגוגי שכזה, או אולי איך-אתם-מרגישים-בקשר-לכל-זה. משהו. אבל במקום זה בהיתי במסך שלי ועד סוף היום ואחר כך הלכתי הביתה. שוב, אני לא יודעת למה היו לי ציפיות בכלל, כשכל מש"קיות החינוך ביקום היו וודאי עסוקות בלצבוע בריסטולים בכחול ולבן לשבוע הבא.