קשים הם חייה של התיכוניסטית? מסתבר שחייה דווקא לא קשים כל כך.

תקופת הבגרויות החלה בתרועה רמה, ומסתבר שמה שהזהירו אותי ממנו כל עשר שנותיי במערכת החינוך בהחלט לא מאיים כל כך.

לחץ? איפה? אני זוכרת שהייתה לי מורה ביסודי שסיפרה שבתקופת הבגרויות היא התחילה להקריח (!) וצרכה תרופות הרגעה במשך כמה חודשים (!). איפה זה ואיפה אני. את הבגרות הראשונה (שתי יחידות מחשבים) כבר עשיתי, והיום הגשתי/ הצגתי את האתר שלי (יחידה אחת מחשבים) ויצאתי פחות או יותר בהרגשה של 100.

במתכונת בהסיטוריה קיבלתי 100 עגול ויפהפה, אף על פי שאני בטוחה שהמצאתי כמה דברים (במרוקו יצא עיתון ציוני? מסתבר שכן), וכנראה שאני גם אוגש על 100, או בכל אופן יותר מ-95. מהמתכונת בלשון אני לא מודאגת בכלל, ועד הבגרות יש כמעט חודש שלם.

וחוץ מזה נוחה לי מאוד השגרה של לבוא לבית הספר יום-כן-יום-לא, או לבוא ב-10 וללכת שעתיים אחר כך, להשתחרר מוקדם ולפעמים להחליט סתם ככה לא לבוא, כי ממילא יש לי רק ספורט וחינוך. (וכאן אציין שלפני שבועיים הברזתי [!] בפעם הראשונה בחיי מבית הספר ועוד באישורה של אימא שלי, מאורע ראוי לציון בפני עצמו).

"פחחח, איזה חרשנית!!11" - לכבוד הוא לי ותודה על המחמאה.

אף על פי שבשנה האחרונה האופטימיות ממני והלאה, אני לא יכולה לטעון שיש לי חיים רעים.

נכון, רוב הזמן אני עסוקה בלטעון עד כצה שחיי משמימים וריקניים (וזה עוד כשאני לא עסוקה בלטעון שאין לי חיים כלל), אבל כשאני חושבת על המצב ההפוך אני לא רואה איך הדברים אמורים להסתדר טוב יותר כשיש לך חיים מלאי אקשן ותסבוכות, אז במקרה שלי פשוט כדאי לשתוך ולהגיד תודה על מה שיש.

למה טוב לי בחיים?

כי קודם כל התמזל מזלי להוולד למשפחה נורמלית, שלמה, עם שני הורים אוהבים ומשפחה מורחבת בלי סיפורי טלנובלה מיותרים. כי התמזל מזלי לחיות במדינה הזו, שעם כל הבעיות שבה עדיין נראית לי כמדינה שטוב לגדול בה. כי לא גדלתי במדינת עולם שלישי נחשלת ומוכת רעב, מלחמות וכו'.

כי בבסך הכל, יש לי כל מה שאפשר לבקש. יש לי בית, חדר משלי, מיטה חמה, מחשב משלי. כי יש לי מקרר מלא ואף פעם לא חסר לי דבר. כי אני לומדת בבית ספר שנחשב לאחד הטובים באזור, ועל אף ציוניי ה, נגדיר את זה "מבישים" במתמטיקה בשאר המקצועות אני מסתדרת יפה מאוד ואף מצטיינת. כן, למרות שאני אוהבת לחשוב שאני טיפשה ועצלנית, אני לא. מילא אני, אם תשאלו אנשים שמכירים אותי, הם סבורים שאני גאון מהלך ובכלל יצור מושלם וחסר דאגות. הם טועים ובענק. למעשה, לא כל כך, החיים שלי באת טובים מחייהם של הרבה אנשים אחרים, ואני צריכה רק להודות ש(עדיין) לא נגזר עליי להתמודד עם בעיות קצת יותר קשות מלהיכשל במבחנים או שטויות מסוג זה.

אחרי הכל, אני כמו כל ישראבלוגר ממוצע, שקטגוריית "שחרור קיטור" אצלו מתפקעת מרוב פוסטים, ואלה שאינם משתייכים לקטגוריה הזו משתייכים לשלל קטגוריות יצירתיות החל מ"הו, קשים הם חיי" ועד "אני רוצע למוט". אבל בסך הכל אני לא סובלת ולא רע לי עד כדי כך, באמת שלא. אבל הרבה יותר כיף לשבת ולרחם על עצמי. בסך הכל, אני עוד טינאייג'רית ממוצעת שחושבת שלמישהו אכפת מהקיטורים שלה, והו, כמה שהיא טועה.

אני היחידה שחושבת שהיה פה הרבה יותר טוב אם לא היינו זקוקים לפרוייקטים שכאלה בכלל?