הו, חשבתי שכבר לא יהיה לי זמן לעדכן בכלל בשבועיים הקרובים. החופש הזה מרגיש הכי לא-חופש מאי פעם. אני צריכה לעשות יותר שיעורים ביום אחד מאשר שהייתי עושב בשלושה ימים בבית הספר, אני צריכה לקום ב6:00 בבוקר ולגלות שהאוטובוס שוב הבריז לנו, אני צריכה ללכת כל הדרך הביתה בחום נוראי.~אנחה~

וכל זה בגלל שיש לי שבועיים של קורס מרוכז במחשבים, לחדשים של י' (שאר שכבת י, זאת אומרת ט, למדה את החומר הזה בשנה שעברה). ובאשר לחומר- אנחנו לומדים שפת c, בהתחשב בזה שבשבועיים אנחנו אמורים להשלים חומר של שנה, הולך לי דווקא בסדר. החומר חביב, לא קל ולא קשה מדי. המורה היא מטיפוס המורים שמנסים לשלב בדיחה בכל משפט שני, ואמ..זה לא כל כך מצליח להם, אבל היא נחמדה מעבירה את החומר מצויין.

עדכון-(28/06 19:36) נדמה לי שהלילה חלמתי שאני כותבת תוכנית ומגלה שיש בה 25 טעויות. ועוד משהו- חיפוש של המילה 'אלגוריתם' בגוגל הניב את התוצאה הבאה מויקיפדיה- "אלגוריתם הוא דרך שיטתית (כלומר כזו שצעדיה מוגדרים היטב) לביצועה של משימה מסוימת במספר סופי של צעדים. מקור המלה בשמו של המתמטיקאי הפרסי בן המאה התשיעית, אבו ג'עפר מחמד אל ח'ואריזמי."

פרס מובטח למי שהבין מה הקשר בין יקירנו אבו ג'עפר לאלגוריתמים.

בכל אופן, מחר השיעורים בוטלו, אז סוף סוף יש לי זמן לעדכן.

וכעת משסיימתי לקטר- נעבור לנושא אחר- ספר המחזור. ספר מחזור זו המצאה טיפשית שבסך הכל נועדה לפדח את התלמידים ולהתחנף למורים, שעזרו, תמכו, התחשבו, טיפחו, היו לנו כהורים אוהבים ודואגים וכו' וכו'. פשוט צביעות. ואפרופו צביעות, תמיד יהיו התלמידים ששלוש שנים לא דיברו עם אף אחד, ובספר המחזור הם פתאום "חבר מקסים, שקט ורגוע, נבון ואדיב ומגניב...".

ובכלל, איך אפשר לסכם שלוש שנים, או לתאר אדם בארבע-חמש שורות? (ולנרקיססיטים מביניו, אליהם אתייחס בהמשך- גם שש ושבע) לא פלא שהתוצאה היא מין חמשיר שיוצא נורא פוליטקלי קורקט וכמעט תמיד בכלל לא משקף את האדם שעליו הוא נכתב. בקיצור, ספר המחזור הומצא כדי להביך אותנו בעוד 50 שנה בפני הנכדים- שיראו את התסרוקת המגוכחת והכיתוב המתחנף ויגיבו באיזה "פחחח" עסיסי (או במחווה אחרת כלשהי, מי יודע מה הנוער של העתיד ימציא).

טוב, די לקשקש. הקטע שרשמו עליי- די סתמי, אבל נו, אני אפילו לא זוכרת מי כתב את זה:

" ילדה מאוד מיוחדת                        [כמה בנאלי]

היא קשורה לעכבר וגם למקלדת          [נו, אני מודה, זה נכון]

היא מבורכת בהרבה כישרון               [די, תמשיכו]

וספרים רבים כבר אצלה בזיכרון"         [אה, וזה "תולעת ספרים" בשפת העם]

פינת הפוליטיקלי קורקט (ע"ע):

סימן זיהוי: חיוך מבוייש בצילום, טקסט קצר, מחמאות בנאליות ומיקום אי שם בסוף הדפים של הכיתה.

"שמואל ילד שקט וביישן,

אבל אין מה להגיד, ממש חברמן.

מגיע בזמן לשיעורים,               

ואותו כמעט ולא שומעים"       

"תלמיד שבלימודים משקיע,

אין מה להגיד רחוק עוד יגיע.

ילד חמוד ונאמן,

שמגיע תמיד מובן למבחן"   

"דניאל ילד נחמד,

ממש ילד מיוחד.

משחקי מחשב אוהב,

וכל אחד אותו מחבב"

פינת הנרקסיזם:

הנרקיסיסטיות (וסליחה על האפליה, פשוט לא נתקלתי בבנים כאלה בספר המחזור) הן חבורה של 3-7 בנות מכל כיתה שהיו אחראיות על כתיבת הטקסטים לספר. ואז הן הגיעו לשם שלהן. מה עושים? כותבים על עצמן מחמאות מופרזות והזויות!

סימן זיהוי: חיוך רחב ו/או שרבוב שפתיים חושני בצילום, פלוס פן, גוונים, תסרוקת ערב ושכבות איפור שלא יורד במגבונים- רק בשפכטל, טקסט של 6-7 שורות, מיקום: בדף הראשון, לייק, דה. פלוס אזכור שמן בדף ה"תודות".

" מהממת פשוט יפה,

ממש כמו בובה שיצא מקופסה.

ידועה בעיניה הכחולות המקסימות,

והיא מזכירה נסיכה מהאגדות.

למרות שהיא בלונדינית-

מצליחה בלימודים,

ומסביבה כולם אותה אוהבים"

"פשוט  מותק של ילדה

כיפית, מצחיקה, לעולם לא תמצאו כמותה.

כולנו אוהבים אותה המון                       [אבל היא בעיקר אוהבת את עצמה]

כי ילדה כזו יש אחת למיליון.

יפה מבחוץ וגםמבפנים,

ומפניה לא יורד החיוך המקסים"

[שימו לב למילה "בנים" בקטע הבא]:

"את הבנים ביופייה תמיד משגעת,

מותר לראות אסור לגעת!

מהלכת בכיתה כמ על מסלול

ובליבם של הבנים פוגעת בול.

ילדה מיוחדת עם יופי של בובה

ואחריה מהופנטים כל הבנים בשכבה"

פינת הקטעים ההזויים:

כשמם כן הם- וכל מילה נוספת מיתרת.

"ילדה שלימודים וחברות יודעת לשלבת

אם תרצה תיתן מכל הלב.

כל בוקר אוכל קורנפלקס ושוקו,                [שיהיה בתיאבון]

ולא לדפוק חשבון אצלה זה המוטו"

"משתמש במילה "כאילו" רבות,

והבנות אותו אוהבות.

דופק כל בוקר הופעה בג'ינס וחולצה שונה"

"חתיך אמיתי ושרמנטי,

משה הוא ילד הכי רומנטי.

את הדלתות בכיתה טורק,

ואת החשמל תמיד מנתק."

[ובשפת העם: ונדליסט היפראקטיבי]

"יוסי שלנו ילד משגע

שבשיעורים משתדל לא להשתגע.

אבל לנו בלב תמיד נוגע

ואנו אליו נתגעגע"

"ילד חכם אך ללמוד לא רוצה

וכשהוא רואה האבקות הוא תמיד מרוצה.

תמיד יש לו תשובה לכל שאלה,

ותמיד תדעו שהוא חבר לעת צרה"

"ילדה שקטה וחייכני,

צופה בטלוויזיה בכל תוכנית.

משקיעה בלימודים

וסביבה תמיד המון חברים.

כאילו דה...זוהי דיאנה!"

פינת ה"אופס, מישהו שכח לערוך את זה":

"אסף אותנו מבדח

בשיעורים איתו לשבת זה משמח.

מה נאמר ומה נגיד-

אסף שלנו מיוחד ויחיד"

"עם איפור ופן כל בוקר מגיעה

-ו24 שעות עומדת מול המראה.

חולה על בגדי מותגים,

 ותמיד נתרמת לקניות מטריפים" [הא?]

"בת אל שלנו משהו מיוחד,

שילוב של פלפל, חוצפנית וחיוך נחמד.

בת אל תמיד באה ביציאות חכמות,

והעצות שלה את הלב מחממות"

"בכניסה שוקולדים מחלק,

ואת החברה מפנק.

כמנכ"ל עלית הפתיע,

ובהופעה רשמית הגיעה"

[ובכלל- הא?!]

"דנה ילדה חייכנית וחמודה

תמיד לבושה לפי צו האופנה.

כשהיא עוברת הבנים מקרקרים סביבה, [מקרקרים? מקרקרים?!?]

והיא מעיפה את כולם בסטירה"

ועל זה בהחלט נאמר: WTF?!

אז מה, נגמר? נגמר.

* * * * * *

נגמר. כל כך מהר ועל-טבעי כמעט, נגמרה השנה. זהו, סיימתי ט', סיימתי חטיבה. נגמרה תקופה נפלאה של שנתיים. שנתיים שהיו אולי אפילו הטובות ביותר בחיי עד עכשיו. כיתה טובה ואנשים מדהימים. וגם, ככה, עדל הדרך, הייתה אתמול גם סגירת מעגל מסוג אחר, שאני מאושרת שהייתה ובטוחה שמעכשיו יהיה הרבה יותר טוב.

שנתיים שבהן השתנתי כל כך, הכרתי חברים חדשים, ובכלל, זכיתי להיות חלק מכיתה מעולה מכל הבחינות. לימודית, חברתית. כיתה שעד כמה שהיה קשה, והיה לחוץ, ושכבה קצת עויינת ופתאום בכיתה ח' שוב כיתה חדשה? אז כן, במשך כל השנה שעברה היינו קוטרים מעצבנים שהתלוננו לכל מי שרק היה אפשר על כל דבר שרק היה אפשר להתלונן עליו, מהמחנכת ועד המורה לשל"ח, על סדר הישיבה, והלחץ, וכמות החומר, כמות המבחנים, ולמה כל השכבה משתחררת מוקדם ואנחנו נשארים עד שתיים וחצי? ולמה אנחנו צריכים לסבול עם ענת [מתמ'] שבע שעות שבועיות? ולמה ולמה, ולמה אנחנו, ואוף, חבל שאני בכיתה הזו בכלל. ועכשיו, נגמר.

 ואני דווקא נהניתי מכל זה, כמה מוזר, וכמעט ולא היו תלונות. נהניתי מכל רגע ואהבתי כל אחד מהאנשים שיצא לי להיות איתם באותה הכיתה, למרות שברור שלא את כולם הכרתי לעומק, וחבל.

ואתמול כל זה נגמר.

נגמר בלי שהספקתי אפילו להיפרד מכולם, בלי שהספקתי להגיד תודה לכל אחד, לחבק, אולי בפעם האחרונה וללכת.

* * * * * * *

היום האחרון הגיע. בבוקר סידרו את הכיסאות באחת המעבדות במעגל. באנו באחת עשרה לבית הספר, צחקנו, הצטלמנו למזכרת. אחר כך באה מאיה [המחנכת], חילקה עוגיות 'נשיקה' עם פתתקים אשיים, אומרת שזו המתנה שלה אלינו, אחרי שנתיים מדהימות, מברכת את כולנו, ושיהיה בהצלחה בהמשך. בפתקים מצוטט איזשהו שיר; זה כמו שתמיד, בהתחלה, ובסוף, מנהלים ומורים תמיד אוהבים לחלק דפים עם נאום ארוך של בצלחה וכו' וכו', ובסוף מצטטים כמה שורות משיר, או סתם איזה משהו שאמר פעם מחנך דגול.

והיא עוברת ומחבקת כל אחד, ומתנצלת שהיא לא עומדת בזה ומחילה לבכות. וכולם, ליתר דיוק, כולן, מתחילות לבכת איתה ולחבק אחד את השני ולהגיד את הדברים הרגילים של בהצלחה בתיכון, ואני אתגעגע ואני אוהב אותך ותודה על הכל, ואל תשכחי לשמור על קשר.

* * * * * *

ואני עומדת שם בעיניים יבשות לגמרי, אפילו לא רבע דמה עמדה לי על קצה העין אתמול. וכועסת על עצמי ולא מבינה. מה, לא עצוב לך? גאד, את עוזבת, ונגמר, יכול להיות שזו הפעם האחונה שאת רואה את האנשים האלה, לפחות מחציתם, ולא עצוב לך? ואת לא מתרגשת כשאחת החברות הכי טובות שלך, בוכה כמו מינימום מזרקת פאר בפריז, מוחצת לך את הצלעות בחיבוק, שיכול להיות שהוא האחרון? לא, לא בכיתי בכלל.

* * * * *

אחר כך כתבנו אחד לשני בספרונים שקנינו במיחד למעמד (נו, היומנים הקטנים האלב עם הציורים היפניים). אני כותבת על עמוד שלם לכל אחד, האחרים כותבים כמה שורות של "אתה מדהים וכמה טוב שהכרתי אדם כמוך, שמור על קשר, טלפון..."וכו'). אז לא הספקתי לכתוב לכל מי שרציתי לכתוב, ולא קראתי את מה שכתבתי כדי לא להצטער ולהתחיל לתקן. ולא אמרתי לכולם שלום בפעם האחרונה, לאנ הספקתי לחבק את כלם.

חילקנו ברכות לכל המורים, וברכה אישית למאיה מחנכת ולריבי, שהיתה באמת המורה הכי מיוחדת שהכרתי, ושהיתה יותר מהכל חברה, ודווקא ממנה לא הספקתי להיפרד כי היא לא הגיעה. אחר כך נשארנו ארבעה ילדים בבית הספר, כולם כבר הלכו ורק אב הבית עוד נשאר, לסידורים אחרונים. הלכנו וראיתי בפעם האחרונה את בית הספר מחלון האוטובוס. הפעם אני הולכת הביתה בפעם האחרונה. 

* * * *

עם כל עניין הפרידה והסוף כמעט והספקתי לשכוח שהרי גם מקבלים תעודות ביום האחרון. אז לעניינים קצת שמחים יותר- התעודה שלי:

תנ"ך: 100 מעולה
היסטוריה: 100 מעולה
ספרות: 98 מעולה
של"ח: 100 מעולה
הבעה: 97 מעולה
לשון: 96 מעולה
מתמטיקה: 95 מעולה
(OMG, עליתי מ85 במחצית הקודמת!)
אנגלית: 100 מעולה - "ידיעותייך והבנתך ראויות לשבח"
(מאה. מאה! וזה ממורה שאף פעם, אבל אף פעם לא הביאה 100 לאף אחד!)
ערבית: 96 מעולה
חינוך גופני: 87

(אף מילה. אבל אני חייבת- אז ברוך שפטרנו מהמורה)
ביולוגיה: 100 מעולה
מורשת: 85 טוב מאוד
(וזה בגלל שקיבלתי 80 בעבודה, בגלל שהיה חסר תוכן עניינים ונספחים, בעבודה של ארבעה עמודים)
רטוריקה: 98 מעולה
פיסיקה: 100 מעולה
כימיה: - לא נלמד בשליש ג' -
אזרחות: 100 מעולה

וממוצע 97. הי היפ הוריי!^^

* * *

אחר כך, בבית, קראתי את מה שכתבו לי ביומן, וזה באמת מחמם את הלב. ונזכרתי פתאום בכל מיני רגעים שהיו במשך השנתיים האלה ביחד, והיה לי עצוב ושמח בו בזמן.

וסימתי לקרוא את מדריך הטרמפיסט בגלקסיה, היה לי משעמם, והתחלתי את "מלך החומוס ומלכת האמבטיה" של אילן הייטנר. הנחתי אותו בצד והפסקתי רק כי הייתי עייפה מדי, והאותיות התחילו להיראות לי קצת מטושטשות. אז הלכתי לישון ולא יכולתי להירדם. אז שמעתי מוזיקה בmp3. אני הכי אוהבת לשמוע את המזיקה שי באוזניות בלילה, כשיש שקט ואף אחד לא מתחיל לדבר אתי דוקא באמצע השיר, כמו שקורה כשאני שומעת מוזקיה באוטובוס בטיולים למשל.

קמתי בבוקר בשעה 10 בלי הרגשה מיוחדת של חופש באוויר. למען האמת, טכנית החופש התחיל לי כבר לפני שבוע וחצי בערך, כי  רק מי שהשתתף בחזרות לטקס ולהצגה של מסיבת הסיום (שדרך אגב, הייתה מדהימה) בא לבית הספר. ככה שדי התרגלתי כבר לקום מאוחר ולא לעשות כלום. סיימתי את הספר, שמרוב המהירות לא הספקתי אפילו להכניס לרשימת הספרים שאני קוראת כרגע.

* *

וזהו, דרך חדשה, בית ספר חדש. תיכון. נותרו עוד שלש שנים וזהו. אני לא מצליחה לעכל.

*

ושיהיה בהצלחה.

(נערך 22/6 17:05)